לזכרו של עידו ארד

עידו ארד, ילד נצחי

18/03/2007

עידו ארד, גנן שליווה אותנו בשנים הראשונות, וגידל חלק מתלמידי מחזור א' (בוגרי גנאחר) ורבים מילדי גן גלים (2004), נהרג ביום שישי 16/3/2007 בתאונת דרכים מחרידה במודיעין.

רבים מהאנשים שהצטרפו לגנים שלנו, הצטרפו בעקבות אסיפת הורים בה עידו נכח ודיבר. היתה לעידו את אותה יכולת נדירה, להביא את האנתרופוסופיה בגובה העיניים, ולכבוש אותנו ההורים. ועם הילדים הוא השתולל, והפך, ועשה דברים שרק הוא ידע לעשות...

עידו אהוב על כל הילדים וההורים, והקשרים עימו נמשכו גם לאחר שסיים את עבודתו בגנים שלנו. פגשנו אותו בכל מיני מקומות בעיר, וזאת תמיד היתה חגיגה לילדים - הזדמנות לשחק ולהשתובב עם המבוגר-ילד הזה.

עידו כתב (שירה בעיקר) והיה שותף לכתיבת הטקסטים באתר האינטרנט שלנו.

ספר הילדים מלא הדימיון שלו "כיסים", יצא לאחרונה בהוצאה מחודשת וניתן לקנותו בחנויות שילב.

לפני כשנתיים כתב לבקשתי שתי יצירות מדהימות עבור אתר "בערוב היום".

עידו, נשוי לעינת ואב לשחר, יחסר לכולנו מאוד

ירון זנבל

כותבים לעידו

במהלך השנים שעידו ליווה אותנו, הצטברו תמונות, סיפורים, ורסים, חוויות ועוד.

• הספד לעידו / תמר, אחיינית של עידו

• עידו ארד, הגנן של מעיין / איריס פרסלר

• דקלום שכתב עידו ארד למתן מאיר

• עידו ארד = פרפר / ירון זנבל

• לעידו / סוזן סולומון

• מסיפורי הגמד דן / עידו ארד (שלח עמית לוי)

• ילדי כיתה א' (גנאחר) מעלים זכרונות / מירב ויזר

• שיר פרידה שכתב עידו לתמר קירשנבוים

• לעידו / אפרת גרוס

• כותבים לעידו ארד

• תמונות מיריד אביב 2007 שהוקדש לזכרו של עידו

• שנה בלי (ובעצם תמיד עם) עידו ארד / הספד בחלוף שנה ממותו

טקסט שכתב עידו ארד לאתר "בערוב היום":

אף אחד מאתנו אינו זוכר את הזמנים בהם מעדנו כשניסינו לעמוד, או ספגנו מכה כשניסינו לשבת.
אותן שנים, בהם השגיחו עלינו ותמכו בנו על כל צעד וצעד.
רק כשאנו מביטים בצעדיהם הראשונים של הילדים הגדלים סביבנו, אנו נזכרים שאף אנו, לפני כך וכך שנים, צעדנו את צעדינו הראשונים בעולם.
ומאז אותם רגעים, ראשוניים וקסומים, חווינו חוויות, למדנו, החכמנו והתפתחנו.
כעת אנו עומדים על פסגת הישגינו, מביטים מטה אל עבר השנים שחלפו, חולשים על ממלכתנו הקטנה, שהקמנו בעמל כפינו.
אנו מכירים את כל המהלכים, החוקים והמנהגים. אנו צופים מראש כמעט כל תנועה, כל תגובה. אנו שליטים ביקום הקטן שלנו.
הכל זורם בתנועה מתמדת. הכל נע. ואז, באמצע המסלול, כשכבר רואים את המטרה הבאה, אנו שמים לב שאנו מתקדמים, אך המטרה מתרחקת.
ואז מתחילים להרגיש את העייפות. פתאום רוצים לשבת, לנוח יותר.

לשתות יותר. לדבר פחות, לנשום לאט. הכל יותר לאט.
כאילו, משהו אומר לנו: "רגע... חכו רגע".

עד היום החיים זרמו כמו נחל, המחפש דרך בין הרים וגאיות אל עבר הים. או חץ הנשלח אל מטרה ברורה מראש. עכשיו הגיע הזמן לשבת על אבן בצד הדרך, להביט סביב, ליהנות מיופיים של ההישגים ושל החיים בכלל.

ולחשוב...

אנו ממשיכים באותה הדרך?
או אולי נאסוף את החוכמה והניסיון שצברנו, ונצא לדרך חדשה?
קסמה של הינקות ברור לעין. הכל ראשוני. הכל בצפייה ודריכות לצעד הבא, להתפתחות הבאה. אך מהו קסמה של הזקנה?
מהו קסמן של שנים בהן נראה לנו שהכל כבר ברור והכל כבר ידוע.
שנים בהן אנו סוחבים על גבנו מטען של חוכמה, ומסקנות אין סוף.
אולי אלו שנים של ינקות רוחנית?
או אולי הן השנים בהן הפרות האמיתיים מתפתחים?
ואולי, אלו הן השנים בהן הזרעים נישאים על גבי הרוח, אל עבר העתיד בחוכמה הניטעת בדור הצעיר, או שמא נישאים הם אל עבר המפגש הבא עם העולם?