עפ"י הרמן קופקה
תרגום ועריכה: קובי טוך
לפני גיל 12 היו הילדים מלאי אהבה להוריהם, למוריהם ולכל דבר בטבע אשר סביבם. האהבה הזו אפשרה להם קשר מיידי ובלתי אמצעי עם כל אשר סביבם, והעניקה להם נוחות,בטחון ושמחה. מסביבות גיל 12 מתחילה זרות. נראה כי הקשר של הילדים למבוגרים נעלם בבת אחת. פעמים רבות הם נרתעים כשמבוגר מניח יד על כתפם.
נוצרות חברויות חדשות, יש מאין. לפעמים החברויות החדשות הן בלתי צפויות וקשורות בעיקר לסקרנות ולעניין במוזרויות של האחר. חברויות כאלה יכולות להפוך לאינטנסיביות מאוד.
נראה שהילדים מאבדים עניין בנושאים הנלמדים בבית הספר, או ליתר דיוק העניין שלהם משתנה. הם מחפשים התנסויות חדשות, ובעיקר התנסויות של החושים. יחד עם התנודות במצבי הרוח, הם שופטים את כל אשר נעשה בבית הספר בקוטביות של "אוהב" ו- "שונא".
חוויות החושים מתחילות לתפוס מקום מרכזי בחיי הילדים. חוש השמיעה מתחיל להמשך לרעשים, והדבר בא לידי ביטוי בהקשבה למוסיקה רועשת, בהעדפה להימצא בסביבה רועשת, בדיבור חזק יותר. הילדים נמשכים לגירויים ויזואליים חזקים: פוסטרים, פרסומות צבעוניות ובוטות, וכמובן, טלוויזיה, מחשב וטלפונים סלולאריים. הם נמשכים גם לריחות חזקים וחריפים ומתחילים להתנסות בהרחת דלקים, דבקים, ודומיהם. את הרגישות שלהם לריח ניתן לראות גם בדחייה שלהם מריחות זיעה וההתבשמות בדאודורנטים ובבשמים. גם בטעמים אפשר להבחין בנטייה להתנסות בטעמים חדשים ואפילו להעדיף טעמים חזקים של מליחות, חמיצות, חריפות (אינה טעם), מתיקות, מרירות (חלוקה עפ"י הטמפרמנטים). חוש המגע מקבל גם הוא ביטוי חדש. לעומת הדחייה ממגע גופני של מבוגרים, בני ה-12 נהנים מאוד ממגע של בני גילם. הבנים- מדחיפות והתגוששויות, והבנות- מליטופים וחיבוקים. (כמה פעמים אפשר לראות בנות יושבות ומלטפות אחת את השנייה, כמו ילדות קטנות).
הצעירים בסביבות גיל 12 יכולים לתפוס את המתרחש סביבם רק מבחוץ. בגילאים צעירים יותר הם יכלו לתפוס את הדברים הרבה יותר מבפנים. ילדים צעירים יכולים להיות אחד עם סביבתם, ורגע לפני שמחילה ממש ההתבגרות- נוצר ניתוק, נוצרת הפרדה. אצל ילדים צעירים החושים עדיין לא הגיעו להבשלה מלאה, אך החיים הפנימיים שלהם עשירים מאוד. אולם עתה, כשהחושים מגיעים לשיא יכולתם, החיים הפנימיים נחלשים.
כתמיכה להתעוררות החושים מתחילים בכיתה ו' את לימוד המדעים- תקופת פיסיקה. בתקופה זו לא רק מתחילים להשתמש בחושים לצורך התבוננות ולימוד, אלא גם לומדים את החוקים שלהם: את חוקי האור, הקול והמגע.
הצעירים קולטים את כל אשר מגיע אליהם בדיוק הרבה יותר גדול, אך עדיין אינם מבינים באמת מה הם קולטים. דומה הדבר להשכמת בוקר מוקדמת במהלך טיול, במקום חדש ושונה. אתה רואה הכל בבהירות, אך לוקח זמן להבין היכן אתה נמצא. אדם בריא רוצה לדעת היכן הוא נמצא, והדחף הזה יכול לשמש אמצעי לפיתוח סקרנות ועניין בעולם.
בנות ובנים שונים בשימוש שלהם בחושים. בנים- מחפשים חוויות של החושים, מחפשים כיצד להשתמש בחושים שלהם. בנות- מתעניינות יותר ברשמים שהן עושות על החושים. מכאן התחלת השימוש באיפור, ההתקשטות בתכשיטים, וגם הדרמטיות בהתנהגות שלהן. הבנות הרבה יותר פרובוקטיביות, עומדות על דעתן: "אלה הפנים שלי והגוף שלי, ואף אחד לא יאמר לי מה לעשות בהם...".
חיי הנפש של הבנים הם שטחיים. קשה להם להיכנס לתוך עצמם ולהעמיק לתוך חיי הרגש, והנטייה שלהם היא לצאת החוצה, לפעול, להיות אקטיביים מבחינה גופנית. לעיתים זה נראה שהם שטחיים, חומרניים וגסים.
ניתן לראות את עוצמת הרגשות של בנות 12-14 בדרך שהן מבטאות את עצמן. הן יכולות להביע כעס, זעם ושנאה בעוצמות גדולות, ומצד שני, הן יכולות להיות רכות ולהתמסר למישהו או למשהו עד כדי איבוד עצמן. העוצמות הללו מזכירות התפרצויות של כוחות הטבע, סערות, הרי געש, רעידות אדמה, וכל מה שניצב בדרכן נרמס עד עפר, או מרומם עד השמים. נראה כאילו הרגשות הללו הן כספוג יבש אשר שואב לתוכו את ליבת הישות של הנערות, את מרכז האישיות שלהן. זה מה שמקשה כל כך על הנערות בגיל הזה לפתח מערכות יחסים אמיתיות עם אחרים.
בנים בגילאי 12-14 עדיין לא מצאו את המרכז שלהם, ולכן הם אינם כרוכים כל כך ברגשות שלהם ואינם מקצינים אותם במידה שהבנות עושות זאת. הטרגדיה של הבנים היא שהם לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם, פרט ללעמוד חסרי ישע עם ידיים בכיסים ולהעלים את עצמם עד כמה שאפשר. פעמים רבות הם מנסים להתחמק, אפילו במחיר שיפחיתו בערך עצמם. ניתן לדמות את הבנים לחלק הנוזלי של ביצה גלמית ולא מבושלת, ואת הבנות לקליפה הקשה של אותה ביצה.