ההרצאה התקיימה ביום 25.10.07 בגן אלון והועברה בידי משה בר- נס, גנן ותיק, ממקימי הגנים האנתרופוסופיים בירושלים ודפנה ביינגליס, פסיכולוגית ייעוצית ומטפלת משפחתית.
ההרצאה נחלקה לשני חלקים, כאשר בחלק הראשון נפרסה תמונת הילד בגילאים 0-9 וכיצד זה מהווה בסיס לחינוך בגן ובבית ובחלק השני השתתפנו והתנסינו במעגל בוקר כפי שנעשה בגנים האנתרופוסופיים.
תמונת הילד בגילאים 0-9
תינוק מגיח מבטן אמו- מגוף אחד נוצרו שני גופים, אך זהו רק היבט פיסי. הוא עדיין תלוי בה מבחינה פיסית (ניזון ממנה, נישא על כפיה) ויותר מכך, קשור בה מבחינה נפשית- רגשית. דוגמא לקרבה הנפשית בסיפור על אמא שניגשת לבתה הישנה בלילה והבת מתעוררת מעצם הימצאותה של האם. זוהי המחשה לכך שהילד לא מוגבל לגוף שלו ומדובר באלמנט של פתיחות, אחדות עם העולם, איתו עובדים בגני וולדורף.
בסוף השנה הראשונה הילד מזדקף מזחילה. ניתן לאמר שברגע זה בנתיב הגורל שלו הוא כבר עצמאי במידת מה. יכולת זו של עמידה היא נקודה מכריעה בהתפתחות שלו ומסמלת עבורנו גם את השלב שבו יפסיק לינוק (תינוק ויניקה- משמעות השם מהפועל). ילד בן 2-3 שעדיין יונק על אף עצמאותו משאירה אותו, למעשה, בשלב מפגר. עם זאת, הדברים לא חד מימדיים, אלא שלב ההזדקפות הוא מדד באופן כללי.
ההליכה על שניים היא יכולת מולדת מראש, אך היא בתלות מוחלטת בתנאי לקיום מבוגרים בסביבת הילד אותם יחקה. המילה חיקוי לא נכונה במדויק, אלא מדובר במשהו עמוק יותר- אמפתיה עמוקה- קליטת מחשבות, הלך רוח, רגשות (אמא עצבנית/ שלווה) וכל מה שקורה בסביבה משפיע עליו. מה קורה כשאין בני אדם אותם יחקה הילד? ניתן לראות כדוגמה את ילדי הזאב שגודלו בידי זאבים ולמדו אך ורק ללכת על ארבע.
התפתחות נוספת שמתרחשת בשנה השנייה לחיי הילד- לימוד היכולת לדבר. למרות היכולת המולדת לדבר- ידבר אך ורק את שפת הוריו, שוב באמצעות חיקוי. באנתרופוסופיה מזהים יכולת חיקוי זו כאמצעי הראשוני ביותר באמצעותו הילד לומד. המשמעות לכך שהילד קולט את קשת התחושות שסביבו מעמידה בפני המחנכים- גננים, הורים, אחריות רבה, וכהורים צריך לפתח את הפנימיות שלנו ולשים לב ולהיות מודעים לרגשותינו.
לעתים ניתן לראות שילדים הם כמו ססמוגרף שלנו. בשביעון הראשון וגם הלאה, עד גיל 9, הילד נמצא בתודעה של אחדות- אחד עם העולם. מכאן, כשפונים אליו במשפט: "ראה מה עשית"- מבקשים ממנו בעצם לצאת מעצמו ולהסתכל מהצד על העולם שהוא מרגיש אחד איתו ולכן הבקשה לא אפקטיבית. הילד והעולם אחד וכן הילד והוריו.
מה כן אפקטיבי? אם יוצאים מנקודת הנחה שהילד ער להתנהגותנו ורגשותינו ומחקה אותנו, הרי שצריך לשים לב שמעבר למילים המעשים שלנו חזקים יותר. דוג'- אם רוצים שילד יישב ליד השולחן לאכול, צריך ההורה לשבת בעצמו ובכך יוכל לצפות שהילד יחקה אותו וייגש לאכול. מצד אחד חיקוי, אך מצד שני גם דוגמה ראויה לחיקוי.
בגן- כשיושבים לצייר, למשל, הגנן יושב עם הילדים לצייר ונותן להם דוגמה למה הוא מצפה בכך שמשקיע בציור ולא קם מהמקום. הכוונה היא שהילד יחקה מעבר למעשים גם את הלך הרוח.
מאחר והתרבות שלנו היא היפראקטיבית- עושים מספר דברים בו זמנית וקופצים מדבר לדבר, כאשר מבקשים ללמד את הילד ולאזן את החשיפה לתרבות זו, הישיבה לצד שולחן הציור מבלי לקום, אפילו לילד שאך נכנס והגיע לגן, נותנת דוגמה להלך רוח רגוע ומרוכז בדבר. זהו דגם ראוי לחיקוי. גם הדיבור יהיה שקט ולא קולני והצבעים נעימים.
כדי לסגל הלך רוח זה בבית ניתן, למשל בשלב השינה הבעייתי לעיתים, חשוב ליצור ריתמוס שניתן לעמוד בו. מומלץ לסדר את החדר עם הילד, לפני השינה, תוך מתן דוגמה אישית- ללכת בעצמנו לסדר. הציפייה שכולם יבואו לסדר אינה ריאלית, אך כל ילד יצטרף מתישהו. השגת העניין תלויה בהנמכת ציפיות והתמדה (השלב בו ניתן לאמר לילד מה מצפים ממנו הוא גיל 7-8- גיל בו יש למחנך סמכות והילד אוהב לעשות מה שמבקשים ממנו). סידור החדר לפני השינה חשוב כדי שהילד לא ילך לישון עם תמונת חדר מבולגן.
הרגלי סדר וניקיון אינם מולדים, אלא נלמדים. הדרך האפקטיבית הינה כאמור ע"י חיקוי, כדאי תוך כדי משחק- העמסת קוביות על משאיות והסעת המשאיות לישון. גם הומור הוא כלי עזר. חשוב להיכנס לראשו של הילד ולדבר אליו עם דברים שאוהב ושמעולמו. חשובה, אם כן, העקביות, דוגמה אישית ועשייה של הילד (אפילו דבר קטן, מחווה של הרגשה של עשייה משותפת עם ההורה, גם אם הוא עשה דבר אחד ואנחנו מאה). אם יום יום יראה הילד את ההורה מסדר, לאורך זמן (ארוך- שנה, למשל) הדבר יפתח בו את כוחות הרצון וההתמדה.
כשהילד מתנהג באופן לא רצוי/ לא יפה, כדאי שנסתכל על עצמנו- מה בנו הילד מחקה. זה טבוע בילד לחקות אותנו לטוב ולרע.
שימוש נוסף ביכולת זו של חיקוי- בכיתות א'- ב' בבי"ס וולדורף לומדים אנגלית וערבית ע"י חיקוי- שירים שהמורה שר וסיפורים שמספר.
סדר יום בבית ובגן
המפתח להבנת הענין- ריתמוס. הריתמוס לא רק יומי, אלא גם שבועי, חודשי, שנתי וכו'. בהרצאה דובר רק על ריתמוס יומי.
ריתמוס יומי של הילד קשור בריתמוס של פעולת הכבד. כבד הינה הבלוטה בעלת הטמ' הגבוהה ביותר בגוף. זהו מרכז כוחות החיים בגוף האתרי של האדם. לכבד כל מיני תפקידים, שניים מהמרכזיים שבהם:
בנייה - אגירת סוכר בצורת גליקוגן אשר משמש במהלך היום כאנרגיה. בנייה זו נעשית בערב, כאשר השיא בשעה 3 בלילה.
הריסה - הכבד מייצר אנזימים שקשורים בפירוק במערכת העיכול. שיא ייצור אנזימים אלו הוא סביב 15:00.
משמעות ריתמוס הכבד לריתמוס הילד: בשיא היום, לפני השעה 15:00, זהו הזמן לאכול הארוחה הכבדה ביותר של היום. בנוסף, הזמן שהכבד עובר מהרס לבנייה הוא בסביבות 21:00 בערב, כך שאין לאכול ארוחות כבדות בשעות אלו, כדי שהכבד לא יצטרך להפריש אנזימי פירוק על חשבון אגירת גליקוגן (ובעצם, על חשבון יצירת אנרגיה ליום המחרת).
המלצת הרופאים האנתרופוסופים הינה להשכיב הילדים לישון בסביבות 19:30. אחרי שעה זו ייתכן פרץ אנרגיה נוסף שאחריו ילך הילד לישון מאוחר יותר, והרי ב- 21:00 כבר מופרש גליקוגן שאמור להיות מנוצל רק ביום שלמחרת וכשהולכים לישון מאוחר, משתמשים באנרגיית יום המחרת כבר בערב שלפני.
מתוך הבנת פעולות הכבד מגיעים למסקנות המהותיות הבאות:
החשיבות הגדולה היא לסדר יום קבוע- ארוחת ערב, הליכה לשינה. החשיבות היא לקביעות- הגוף יודע מתי יקבל מזון. חשיבות נוספת הינה לטכסיות- טכסים לפני האוכל- שטיפת ידיים, ברכה.
חזרה, טכסיות ותכנון מוקדם של סדר היום (מתי לסיים חוגים, חזרה מחברים וכו') מקלים על הילד ועל ההורה, כיוון שיודעים מה צפוי וצריך לקרות עכשיו- ב- 17:00 כבר נמצאים בבית, מסדרים את החדר, ניגשים לשטוף ידיים ולאכול ארוחת ערב, שלאחריה מעמעמים את האורות בבית, מכבים טלויזיה ורדיו ונכנסים לסיפור- סיפור פשוט ומונוטוני שמשרת את מטרת ההירדמות. יש גם שירים, ברכות שניתן לסגל לטקס שלפני השינה. דוגמה לברכה:
בוקר בוקר אנו נעורים
כדי ללמוד ולעבוד בעולם
בוקר בוקר אנו נעורים
כדי לראות את יפי העולם
עתה רד הלילה-
אנו עוצמים עינינו,
משלבים ידינו
ורגלינו עומדות מלכת.
המלאכים ברום השומרים עלינו
ילוו אותנו לארץ השינה
ומחר שוב נקום בשמחה לחיים חדשים
לילה טוב
הריתמוס מקל על חיכוכים ונוסך ביטחון ושלווה על הילד כיוון שיודע למה לצפות, אך גם דורש מהמחנך כוחות רצון כדי לעמוד בריתמוס בעקביות ולא לוותר לעצמו. כשמבקשים מילד להתקלח, למרות שלא בא לו ולא מוותרים שיתקלח למחרת, בעצם מפנים את כוחות הרצון של הילד להתגבר על החשק, הדחף.
גבולות
סביב גבולות יש חיכוכים רבים עם הילדים. דוגמה- ילד צייר על הקיר. תגובה אפשרית- כעס ותוכחה ("למה ציירת?" "אסור לצייר על הקיר!" וכו'). כלומר, העברת מסר בתמונה- תמונת הציור על הקיר ולא האיסור עצמו. הרבה פעמים כשחוזרים שוב ושוב על מה שאסור לעשות ע"י נתינת התמונה מה אסור- אסור לרוץ, אסור לצייר על הקיר- אנו בעצם מניעים בו את העשייה האסורה בדיוק. הרבה פעמים דווקא האיסור מעורר סקרנות.
תגובה אפשרית נוספת- לתת לילד תמונה מה כן לעשות- "הנה דף נייר. מציירים רק על הנייר". חשוב לעשות זאת בזמן אמת, דבר לא פשוט כשאנו כועסים. איך תופסים את הכעס ומוצאים דרכים לתת תמונה חיובית זו בדיוק העבודה שלנו כמחנכים. נניח שעולה הכעס, ניתן לתפוס את עצמנו אחרי האיסור ולתת מיד אח"כ את התמונה החיובית- מה כן מותר. בנוגע לבטיחות הילד, בחשמל למשל- הסתת הילד מהמוקד המסוכן ואמירה- "מי שנוגע בחשמל זה רק אבא ואמא".
לילד קשה ללמוד מנסיון של מישהו אחר- לא לגעת, למשל, בסיר חם בגלל סכנת כוויה. מה שכן ניתן לעשות במקרה של סיר חם שמפתה את הילד והאיסור לא עוזר, אלא רק מסקרן אותו (ובעצם נמצא בקונפליקט מול הרצון שלנו כמחנכים להפעיל את כוחות הרצון שלו)- להגיש לו סיר קר בגובה שלו, או הרחקת הסיר החם.
האם המחשבה שילד לא עושה דווקא כדי להרגיז היא נאיבית? התשובה היא שילדים כן עושים מתוך כוונה, אבל הכוונה שלהם היא לנסות ולהתנסות. חוקים בבית צריכים להיות ברורים וכאלה שלא יגרמו לילד לנסות לבדוק ולמתוח אותם. שימת גבולות ברורים- באמצעות עקביות והתמדה. בדוגמת הציור על הקיר- מתן אפשרות חיובית ע"י תמונה רגועה שלא "מכווצת" את הילד ובאופן מעשי- נתינת האמצעי לדרך החיובית. במקרה זה- נתינת דף וקרש לילד. במקרים של התנגדות מצד הילד לעשות דבר מה- נתינת היד באסרטיביות נותנת לילד תמונה של ביחד ושל אי מתן אפשרות אחרת.
בחלק השני של ההרצאה ישבנו במעגל בוקר. שרנו וברכנו לבוקר טוב את השמש, הפרחים, היונה, האדמה וכל ילדי הגן. חלבנו את דייזי הפרה וחילקנו את תנובתה. לבסוף, נפנה משה לענות לשאלות שהועלו ע"י המשתתפים.