שלום, אני לא ספסל | עידו ארד

מאת: עידו ארד

שלום אני לא ספסל,
אני גם לא תמרור
ואפילו לא תחנת אוטובוס
אני רק איש עם מקל,
שהולך לאט לאט,
מאוד לאט.

יש לי אפילו פנים,
אכן, הנה תראו.
אני גם יודע לחייך
ואם תעצרו לרגע,
אפילו...

שלום אני לא ספסל,
באמת...
הנה אני זז
נושם והולך
ראיתם פעם ספסל הולך?!

שלום אני לא ספסל,
אני רק יושב פה
חלק מן התפאורה,
מביט בכם
ורואה דברים
שלא תזכו לראות לעולם.

טקסט נוסף שכתב עידו ארד לאתר "בערוב היום" של עמותת סנונית:

אף אחד מאתנו אינו זוכר את הזמנים בהם מעדנו כשניסינו לעמוד, או ספגנו מכה כשניסינו לשבת.
אותן שנים, בהם השגיחו עלינו ותמכו בנו על כל צעד וצעד.
רק כשאנו מביטים בצעדיהם הראשונים של הילדים הגדלים סביבנו, אנו נזכרים שאף אנו, לפני כך וכך שנים, צעדנו את צעדינו הראשונים בעולם.
ומאז אותם רגעים, ראשוניים וקסומים, חווינו חוויות, למדנו, החכמנו והתפתחנו.
כעת אנו עומדים על פסגת הישגינו, מביטים מטה אל עבר השנים שחלפו, חולשים על ממלכתנו הקטנה, שהקמנו בעמל כפינו.
אנו מכירים את כל המהלכים, החוקים והמנהגים. אנו צופים מראש כמעט כל תנועה, כל תגובה. אנו שליטים ביקום הקטן שלנו.
הכל זורם בתנועה מתמדת. הכל נע. ואז, באמצע המסלול, כשכבר רואים את המטרה הבאה, אנו שמים לב שאנו מתקדמים, אך המטרה מתרחקת.
ואז מתחילים להרגיש את העייפות. פתאום רוצים לשבת, לנוח יותר.

לשתות יותר. לדבר פחות, לנשום לאט. הכל יותר לאט.
כאילו, משהו אומר לנו: "רגע... חכו רגע".

עד היום החיים זרמו כמו נחל, המחפש דרך בין הרים וגאיות אל עבר הים. או חץ הנשלח אל מטרה ברורה מראש. עכשיו הגיע הזמן לשבת על אבן בצד הדרך, להביט סביב, ליהנות מיופיים של ההישגים ושל החיים בכלל.

ולחשוב...

אנו ממשיכים באותה הדרך?
או אולי נאסוף את החוכמה והניסיון שצברנו, ונצא לדרך חדשה?
קסמה של הינקות ברור לעין. הכל ראשוני. הכל בצפייה ודריכות לצעד הבא, להתפתחות הבאה. אך מהו קסמה של הזקנה?
מהו קסמן של שנים בהן נראה לנו שהכל כבר ברור והכל כבר ידוע.
שנים בהן אנו סוחבים על גבנו מטען של חוכמה, ומסקנות אין סוף.
אולי אלו שנים של ינקות רוחנית?
או אולי הן השנים בהן הפרות האמיתיים מתפתחים?
ואולי, אלו הן השנים בהן הזרעים נישאים על גבי הרוח, אל עבר העתיד בחוכמה הניטעת בדור הצעיר, או שמא נישאים הם אל עבר המפגש הבא עם העולם?