גיל תשע בראי מדע הרוח

סיכום הרצאה של אורי כהן, בן שמן, 5/2/2012

רשמה: שונית נחושתן  
ישות האדם לפי מדע הרוח כוללת תפיסה רחבה של האדם. הגבולות של האדם אינם מסתיימים בגוף הפיזי. האדם הוא ישות ללא גבולות. היא חובקת בתוכה את כל מה שאנו רואים בעולם. העולם הוא איבר של האדם. ציטוט של שטיינר- 
"חפש בתוך עצמך ותמצא את העולם
חפש במרחבי תבל ותמצא את עצמך
שים לב לפעימות המטוטלת בין העצמי לעולם
ולך תגלה עצמה – ישות אדם עולם ישות עולם אדם"
כך למעשה האדם והעולם הם ישות אחת, בתוכה אנו מגלים את האדם. 
לאני שני איברים: מרכז ופריפריה (נקודה בתוך עיגול)
הנקודה הפנימית – היא האני, מרכז האדם (כאשר אדם מצביע על עצמו בדר"כ הוא שם יד על הלב, על מרכז הגוף). המעגל ההיקפי – הוא הסביבה , העולם.
ההבדל בין שני איברים אלו הוא בשאלת הערנות. ערנות היא התודעה.
אצל מבוגר התודעה והערנות מכוונת כלפי האני, כלפי עצמו. לעומת זאת אצל ילד זה הפוך.
  כאשר ילד נולד המרכז שלו, האני – הוא ישן, הילד נמצא בתודעת חלום.
כלפי הסביבה והעולם – הוא ערני, הוא אחד עם העולם. הוא העולם והעולם הוא. לכן למשל אם ילד יראה ציפור בשמים הוא יקפוץ וינופף בידיו כמו הציפור. לילד יש חווית אחדות מלאה עם העולם. הוא אינו עושה אבחנה עדיין בין עצמו לבין האחר, העולם. אם תינוק ישמע לידו ילד אחר בוכה, גם הוא יבכה. הילד חווה בתוכו את מה שקורה בסביבתו, כך שהגבולות של האני שלו הם למעשה הגבולות של הסביבה. דוגמא נוספת – אם ההורים רבים ביניהם ויש מתח או כעס בבית, גם הילד יחוש בתוכו עצבנות וחוסר שקט. הילד חי באחדות עם העולם. כל מה שהוא רואה בסביבה הוא חווה בתוכו. לכן אלמנט החיקוי כה דומיננטי בגיל הרך. ילד חי את העולם ומחקה כל מה שנמצא בסביבתו. לכן אם נרצה לחנך את הילד להגיד "תודה", אין עלינו להסביר לו  אלא עלינו להגיד בעצמנו תודה, והוא יחקה אותנו. כך עם כל ההרגלים אותם נרצה להקנות לו. 
אם כן מהי ההתבגרות מילדות לבגרות? ההתבגרות פירושה למעשה מסע של התעוררות. הילד עושה מסע מערנות כלפי העולם לערנות כלפי עצמו, אל התעוררות התודעה העצמית שלו. דרך תהליך ההתעוררות הילד הולך ונעשה יותר ויותר מודע לעצמו.
זהו תהליך הכולל בתוכו תחנות שונות. למשל חלק מהתחנות הן – עם הלידה והיציאה מהרחם, הניתוק מחבל הטבור, סיום תקופת היניקה, השנה השלישית בחיי הילד בה הוא אומר "אני", גיל חמש, גיל תשע, גיל 12 וכן הלאה, עד לגיל 21 שזהו גיל לידת האני, בתום שלושת השביעונים הראשונים. 
תהליך התעוררות התודעה הוא תהליך של הבדלה. הילד מבדיל בין עצמו לבין העולם. אם בילד הקטן פועל בעיקר חומר הנפש של הסימפטיה (הוא אחד עם העולם עד כדי הזדהות מלאה – למשל בגיל צעיר הילד מכניס הכל לפה, מכניס את העולם לתוכו), הרי שבתהליך ההתעוררות פועל יותר ויותר כוח האנטיפתיה שמבדיל ודוחק את העולם מהאני החוצה ממנו. הילד מבדיל את עצמו מהעולם. האדם המבוגר מאופיין באנטיפתיה. האדם הבוגר מתייחס אל עצמו בתחילה, הוא רואה את עצמו בנבדל מסביבתו. (לפי מדע הרוח הנפש של האדם בנויה משני חומרים – סימפטיה ואנטיפתיה. האדם חש אל דברים בעולם דחייה או משיכה). 
חינוך וולדורף נשען על תהליך הגדילה הזה ונותן לילד ליווי ומזור בתהליך ההתעוררות. לכל שלב ישנו מענה פדגוגי הבא לתמוך בילד וללוות אותו בתהליך הטבעי.
במציאות של היום הילד מוקף בדברים שגורמים להתעוררות מהירה מוקדמת וטרם זמנה של האני. למשל טלוויזיה, מחשבים, מידע רב הניתן לו, כניסת כוחות אינטלקטואלים בגיל צעיר (כמו לימוד קריאה וכתיבה כבר בגיל חמש). כאשר הילד עובר תהליך התעוררות טרם זמנו, יש לכך מחיר. זה משול לצמח שלפני להצמיח את כל הגבעולים והעלים כבר נותן פרחים או פרי. 
אם נתבונן בצמח נראה כי הזרע זקוק לחושך ולקור. הפרח זקוק לאור ולחום. אם נחשוף את הזרע לאור או לחום מוקדם מדי הוא יתקלקל. וכך גם עם הילד. הילד הנמצא בתודעת חלום, נמצא באחדות עם העולם, המחיר של כניסת תודעה טרם זמנה הוא המחיר של אובדן הילדות. אובדן הקשר של הילד עם העולם. אובדן הקשר עם העולם בטרם עת. כך שתהליכי הבשלה מסוימים שצריכים עדיין "חושך" לא מתקיימים. וכך מגיע הילד לבגרות כאשר הוא לא בשל. כלומר יש חוסר מיצוי  של הפוטנציאל הגלום בהתפתחות האדם. 

אם כן תמונת הילד היא ראש ישן וגפיים פעילות. הראש, מיקומו של איבר החשיבה – המוח, נמצא במצב של "שינה" אצל הילד. עיקר פעילות הילד היא בעשייה – בידיים וברגלים. לגפיים אין תודעה אלא יש כוח רצון – כוח של עשייה, פעילות. היד שעושה מעשה היא לא ערה, היא ישנה. לכן למשל לפעמים אנו שוכחים איפה שמנו את המפתח. האם נעלנו את הבית? האם סגרנו את הגז? כיוון שהגפיים שפועלות הן ללא תודעה אלא רק בעשייה. הילד נוכח בעיקר בגפיים. ואכן ילדים תמיד שמחים לעשייה; לעבוד בגינה, לשחק, לשטוף כלים, לנסוע באופנים, לשחק בכדור, לטאטא את הבית וכו'. העשייה של הילד נעשית כ"בחלום" לעומת העשייה של המבוגר שנעשית מתוך תודעה. הילד נמצא עדיין בתודעת חלום ולכן כל העשייה בגן מתבססת על עשייה בדרך של חיקוי. סביבת גן הילדים נועדה לספק לילד סביבה מתאימה למקום בו הוא נמצא. עולם של תודעת חלום ושל עשייה, על פי האנתרופוסופיה, הילד אינו מבוגר קטן. הילד שונה מהותית בהוויה שלו מהוויה של מבוגר. למשל כאשר ילד מצביע על הכוכבים ושואל מהם, נשתדל להישאר בחוויה שלו של "הדבר המנצנץ הזה בשמים, האור", ולא נתחיל להסביר לו את מונחי היסוד באסטרונומיה, אפשר לדבר במונחים של אור וחושך, לשיר שיר על הירח, לספר עליו סיפור. להתייחס לחוויה שהילד מביא בראותו את הירח והכוכבים.
ליווי ההתפתחות של הילד הוא למעשה ליווי השינויים בהתפתחות התודעה שלו. הכל נעשה בשלבים. במעבר מהגן לכתה א בגיל שבע, יש התחלה הדרגתית של ההתעוררות, אולם הילד עדיין ברובו בתודעת חלום, לכן למשל לימוד האותיות לא נעשה בדרך אינטלקטואלית. אלא הילד מגלה כל אות מתוך סיפור ומתוך תמונה, ציור (א מתוך ציור של אדם. ב מתוך ציור של בית. ג מתוך ציור של גמל וכן הלאה). 
יש ילדים שנולדים יותר ערים מילדים אחרים (ועדיין הם ישנים יחסית לעצמם). דוגמא – ילדה שמדברת הרבה וכל הזמן. או ילד שמתחיל לקרוא מעצמו בגיל מוקדם ומאוד אוהב את הקריאה. העיקרון הפדגוגי הוא לא לחסום או לדכא או לשלול את הכוחות האלו של הילד שאיתם הוא בא לעולם, אלא להציע לו אלטרנטיבות שיאפשרו לו למצות את השלב של הילדות. למשל – ילדה שמדברת הרבה: לנסות לא להיגרר לשיחות רבות איתה אלא במקום זה להציע לה לעשות פעילות משותפת. למשל לאפות עוגיות ביחד (גם אם היא תמשיך לדבר כל האפייה...) או לילד שקורא הרבה – להציע לו פעילויות אחרות כמו טיולים, עבודה בגינה או כל עשייה אחרת שהוא יכול להימשך גם אליה.



גיל תשע
גיל זה נקרא גם "חצית הרוביקון" – על שום חציית נהר הרוביקון באיטליה על ידי יוליוס קיסר. המשמעות היא אירוע של חציית סף שאין ממנו חזרה. 
עד גיל זה החוויה המרכזית של הילד היא אחדות עם העולם. העולם הוא טוב יפה ואמיתי, ואני אחד איתו. העולם מספק את כל מה שאני צריך. בגיל תשע קיים אירוע חיצוני (אירוע מכונן) שבעקבותיו כוח האני מתעורר וקיימת חדירה של התודעה. משהו בחממה נסדק. הילד עובר תהליך מאוד מורכב של שבר, של קרע. הילד לומד להבדיל את עצמו בצורה מאוד חזקה מהסביבה שלו. הוא עובר מעולם מלא חיים ודמיון, לעולם שהאינטלקט מתחיל להתעורר בצורה מאוד חזקה. גם עבור ההורה זה רגע של משבר, מכיוון שגם הוא במובן מסויים מאבד את הילד שלו.
נכנס כוח של שיפוטיות. השיפוטיות מביאה להבדלה ולסדק בתחושת האחדות. תקופה זו משולה לסיפור התנ"כי של הגרוש מגן עדן. אדם וחווה חיו בגן עדן מלא החיים עם עץ החיים הנטוע בו, זה נעלם ובא הנחש (שהוא יצור בלי גפיים אלא רק עם ראש) מפתה לאכילה מעץ הדעת - מהאינטלקט. על עץ הדעת נאמר כי הוא מבדיל בין רע לטוב. אחרי האכילה מפרי הדעת – עיניהם נפקחות, עולה רגש של בושה ומייד יש עשייה מתוך תודעה (כיסוי עצמם בעלה תאנה). המחיר של חטא האכילה מפרי עץ הדעת הוא הגירוש מגן עדן. הגירוש מהבית. קיים מפגש עם הרוע, שמביא איתו חוויה של גירוש מהבית. הילד יוצא למסע שהמשמעות שלו היא לבנות בית חדש, להגדיר את עצמו מחדש ביחס לסביבה. ההגדרה העצמית של הילד מהווה מזור ותרופה למה שהילד חווה בתקופה הזו, ובתהליך הזה על המבוגר ללוות את הילד. 
הגירוש מגן עדן  פירושו להפוך להיות "אזרח האדמה".  (הירידה מעולם הרוח אל החיים הארציים). המפגש עם הרוע יוצר שבר, בדידות, משבר אמון, עצב, הסתגרות והבדלה של האני מהעולם. כל מי שייצג עבור הילד עד כה סמכות של טוב (ההורים, המחנך) "זוכה" למשבר אמון מצד הילד. כל מה שהיה עד כה סמכותי עובר על ידי הילד מבחן של אמון. מתחילות גם להיכנס שאלות של מוסר, שמהוות נטל גדול על נפשו של הילד. 
הורים רבים חווים את הרגע הזה גם כמשבר. הילד שהיה עד כה "תמים ונעים" משתנה והופך לילד אחר. הילד מתחיל ליצור לעצמו טריטוריה משל עצמו. הילד חש עצמו כנפרד, לא שייך, חש בדידות. הוא כבר לא משתף את ההורים בכל דבר, ושומר  דברים לעצמו.. 
חשוב להבין כי המשבר הזה הוא מבחינת "רע הכרחי". כל התפתחות בתודעה של האדם כרוכה במידה של סבל ומשבר. הכוחות האלו "מחפשים" אירוע בחיי הילד שדרכו הם יכולים לחדור, לכן ניסיון "למנוע" זאת או "לחסוך" זאת מהילד הוא ניסיון עקר. האירוע הזה יקרה בין אם נרצה בו או לא. 
האירוע החיצוני שיביא למשבר לא חייב להיות אירוע גדול או טראומתי בקנה מידה של מבוגר (למשל גרושים של הורים, מוות במשפחה או מחלה קשה). זה יכול להיות אירוע המופיע כחלק משגרת היום יום של הילד, אבל הוא נחווה על ידו כמשבר. דוגמא – כל הכתה יוצאת לטיול שנתי של יומיים. יום לפני הטיול הילד מקבל מחלת חום ומשום כך נאלץ להישאר בבית חולה במשך מספר ימים ועקב כך מפספס את הטיול. דוגמא נוספת: במסגרת חוג ספורט בו הילד משתתף מתקיימת תחרות והוא מפסיד בה.

בעקבות האירוע החיצוני הילד יבוא עם שאלה להורה/למחנך. זהו רגע של מבחן אמון. על הסמכות לרכוש מחדש את האמון של הילד ולתווך לו בחזרה את הטוב הקיים בעולם. 
איך?
מבחן האמון של הסמכות הוא בתיווך של האמת (הקשורה בחשיבה) הטוב (שקשור במעשה) והיפה (התגלות של הטוב והאמת) מכיוון שאלו הכוחות המייצגים עבורו שלמות,
וזאת על ידי הבעת רגשות חמים - חום, כנות ואמת פנימית.  
דוגמא – קרה מעשה בו חשבתי שהילד שיקר, ונזפתי בו על כך. לאחר זמן מה התברר לי שהילד לא שיקר. הפעולה הנכונה לעשות היתה לשוחח עם הילד, להתנצל על שהאשמתי אותו, לאמר שטעיתי, ולבקש את סליחתו. וכל זאת ממקום של חום כנות ואמת. באותו רגע הילד חזר להאמין בי. (הערה – בגיל ההתבגרות כבר לא תעניין אותו הכנות הפנימית שלי אלא יעניין אותו הצדק האבסולוטי) . 
מתוך המשבר והסבל תבוא צמיחה של הילד. כל משבר במהותו מזמן לנו את האפשרות להרגיש ולחוות את הכוחות הפנימיים שלנו. אל מול משבר הילד מפעיל את הכוח שלו ובכך חווה את עצמו. כדי לחוות את האני שלי, אני זקוק למשהו שיתנגד לי. 

מהו המזור אותו אנו יכולים להציע לילד?
- לתת לו כלים ל"כבוש את האדמה" ולהפוך ל"אזרח האדמה"
לדוגמא – לאפשר לו ללמוד נגינה על כלי משלו (שאבא לא מנגן בו ואמא אפילו לא קוראת תווים. אבל הוא מנגן. הוא משהו בעולם הזה). 
הנושא המרכזי של "בעלי מלאכה" בכתה ג' עונה על הצורך הזה. הילד נחשף לאפשרות להיות משהו בעולם הזה – נגר, אופה, בונה כינורות....). לאפשר לילד למצוא עיסוק שהוא שלו, שיבטא את האינדיווידואליות שלו.
לתת לו חלק אדמה בגינה שהוא שלו והוא עובד בו ושותל בו על פי רצונו. או כל עיסוק ועשייה אחרת שמסייעת לו ל"כבוש את האדמה". (בסיפור המקראי אדם עובד את האדמה – בזיעת אפך תאכל לחם)
 עבודה בכלי עבודה בליווי עבודה משותפת
- לחשוף אותו לתהליכים, בהם הוא רואה וחווה שלבים שונים. למשל לזרוע חיטה, לגדל אותה, לקצור, לברור את המוץ והתבן, לטחון לקמח ולאפות לחם. הילד חווה תהליך שלם, שלוקח זמן, וכולל שלבים שונים. 
- לאפשר לו לבנות בית משל עצמו (במקום הבית שממנו גורש). בכתה ג בתקופת בניה בונים בית.
- ליצור מפגשים עם אחרים. כאשר הילד מתעורר אל האני שלו הוא חווה חוויה של היפרדות ובדידות. הבדידות דוחפת לחברה. השאלה הסוציאלית בגיל הזה הופכת להיות מאוד משמעותית. החברה מהווה מזור ומרפא לכוחות של הבדידות והעצב הפועלים בנפש הילד. את גן העדן החדש הוא יצור דרך הביחד, דרך המפגש עם האחר, אני צריך את האחר כדי ליצור.
דוגמא נוספת לכך, בשיעור נגינה בכתה ג נכנס אלמנט של קנון. עד אז הכתה שרה כמקהלה אחת. מכתה ג יש שירה של קנון. בקנון הילד מבחין את עצמו מהאחר, קשוב לו ועושה מאמץ לשיר בהרמוניה איתו. 
  • נושא נוסף שחשוב מאוד – שמירה על ריתמוס והרגלים בבית. אלו מקנים ביטחון ויציבות גם בתקופות של שבר. הם עוגן עליו הילד יכול להישען. 
  • להביא סיפורים של טוב ורע. כמו למשל סיפורי נרניה. 
להמשיך ולחשוף את הילד לטוב וליפה בעולם. אומנות יפה, ההוד והנשגב בטבע.  
Comments