משמעותה של תקופת הילדות – או הילדות, הזקנה ומותר האדם מהחיה / גלעד גולדשמידט

מבוא

האם ניתן לדבר על תקופת ילדות בחיי האדם? האם ניתן לראותה ולאפיינה כתקופה נפרדת במכלול חייו? ואם כן, כיצד יש להבינה? מה משמעותה במכלול חייו של האדם? ואיזה השלכות עולות מהבנת תקופת הילדות לגבי חינוך הילד? 
דעתי במאמר זה היא שישנו קשר מהותי בין תקופת הילדות ואיכויותיה לעצם מהותו של האדם כאדם. שכל מה שאנו מבינים ורואים כאנושי, כמהותו הפנימית והעמוקה של האדם נוגע בכוחות הילדות וקשור אליהם. שעולם ללא ילדות הנו גם עולם ללא איכויות אנושיות ושאדם ללא ילדות יתקשה לפתח את אנושיותו בצורה עמוקה ומשמעותית.
למסקנות אלו משמעות גדולה בתפיסה של חיי האדם ובהבנה של תהליכים חינוכיים. הן משפיעות, במידה ומקבלים אותן על שאלות חינוכיות רבות ויוצרות בסיס לחשיבה מחודשת ושונה על מהותו ומשמעותו של החינוך בזמננו.
על מנת להעמיק בשאלות אלו נתבונן בתקופת הילדות אל מול תקופת הזקנה, בהתפתחות החיה בהשוואה להתפתחות האדם, באובדן הילדות המאיים על תקופתנו ובתפיסת מושג הילדות לאורך ההיסטוריה האנושית. כך ננסה לאפיין את הכוחות והאיכויות שטמונים בתקופת הילדות, להבין את משמעותה של תקופה זו, ולבסוף לבחון את השלכותיה במובנים חינוכיים. 

כמה התבוננויות על תקופת הילדות

מה היא הילדות? מה מיוחד בתקופה זו? כיצד ניתן לאפיינה ולהבינה? 
נראה שמאפייניה הראשוניים הם הגמישות והפתיחות. מכל בחינה שהיא מהווה הילד הרך תמונה של כוחות עתידיים, של אפשרויות פתוחות, של פתיחות לכיוונים רבים ומנוגדים, של גמישות וזרימה. איכויות אלה מאפיינות הן את גופניות הילד והן את עולמו הפנימי. נתבונן תחילה בפן הגופני.
גופו של התינוק גמיש ורך עם הלידה והוא מתקשה ומתעצב בתהליך ארוך וממושך. התינוק נולד עם מרכז פתוח בראשו, הפונטנלה, ועצמות הגולגולת נסגרות באזור זה רק בתחילת השנה השנייה לחייו. תהליך גדילת העצמות לדוגמא נמשך במשך כל שנות הילדות ומסתיים לעיתים רק בתחילת שנות העשרים. אולם גם העצמות עצמן אינן דומות בילדות לעצמות האדם הבוגר. אלו רכות וגמישות עדיין, פעמים רבות הן נשברות כענפים ירוקים של עץ, לא לגמרי, וכך גם תהליך האיחוי והריפוי לאחר שבר מתרחש מהר בהרבה מאצל המבוגר. בדומה, מוחו של הילד עובר תהליך עיצוב ארוך וממושך מלידתו, תהליך שמסתיים רק לקראת סוף השנה החמישית או השישית של חייו. 
דוגמא נוספת לפתיחות וגמישות הרבה של גוף התינוק והילד הרך ניתן לראות יפה בהשפעות רשמי החושים. גופניותו פתוחה אליהם לגמרי ואלה מעצבים אותה, משנים אותה ומשפיעים עליה בלי הרף. פה טמונה משמעותם הגדולה לשנות הילדות הרכה. לעומת החוויה של האדם הבוגר שמושפע כמובן מצלילים, מראות, ריחות, טעמים, תחושות מגע, חום ועוד, אולם עומד מולם עם התנגדות מסוימת ועם גוף ונפש כבר מעוצבים, הרי שאצל הילד הרך חודרים רשמים אלה עד למקומות העמוקים ביותר והופכים להיות, למעשה חלק מישותו. תחילה הם משפיעים על אברי החושים עצמם ומעצבים אותם בהתאם לאופי התחושה. הצלילים שישמע התינוק ואחר כך הילד בשנות חייו הראשונות יעצבו את אוזנו, המראות ורשמי האור את עינו, הטעמים את אברי חוש הטעם וכך הלאה. אברי החוש מתעצבים מתוך ובהתאם לרשמים אליהם הם קשורים. אוזן שלא תשמע מאום בשנות החיים הראשונות כבר לא תוכל לשמוע לעולם ותתנוון וכך לגבי שאר אברי החוש. 
אולם השפעה זו אינה נשארת באברי החוש בלבד. הילד בגיל הרך מהווה עדיין שלמות זורמת ואבריו השונים קשורים זה לזה ומשפיעים זה על זה. רשמי החושים ממשיכים אם כן ומשפיעים במובנים רבים על כל ישותו הגופנית של הילד, על אבריו הפנימיים, מחזור הדם, הנשימה ולמעשה מעצבים את גופניות הילד באספקטים רבים ומגוונים. השפעה זו אינה נעצרת במישורים הגופניים. כשם שבגוף הילד עדיין ישנה זרימה והשפעה הדדית בין כל האיברים, כך גם ישנה בילדות הרכה זרימה מתמשכת בין המישור הגופני והנפשי. מה שאצל האדם הבוגר נפרד במובנים רבים, מהווה שלמות אחת זורמת בילד הרך. לכן משפיעים רשמי החושים לא פחות על נפשו של הילד. הם מעצבים את רגשותיו, תחושותיו, מצבי רוחו, ומחשבותיו. עלינו רק לחשוב על מצבים מיוחדים בחיינו כמבוגרים: חוויה מוזיקלית שהשפיעה עלינו מאד, סרט שריגש ונגע בנו, רגע משמעותי של קרבה גופנית, חוויות שמושגות תחת השפעות של סמים למיניהם. גם כמבוגרים, חוויות חושים עזות ומשמעותיות עדיין אינן נפרדות מחיי הרגש ומשפיעות לעיתים עד לחוויות רוחניות מלאות משמעות. כאן נפתח לפנינו חלון להבנת עולמו של הילד הרך, לחוויית היסוד של עולמו בכל רגע של חייו: כל תחושה, כל צליל, כל טעימה וריח מהווים עבורו עולם שלם של תחושות, מצבים גופניים, רגשות, מצב רוח, עולם רגשי-תחושתי שלם.
כפי שראינו, לא רק גופניותו של הילד וחושיו, אלא גם נפשו של הילד עדיין רכה וגמישה בשנות החיים הראשונות ובנוסף היא אינה עצמאית ומבודדת כנפשו של המבוגר. היא קשורה ומחוברת לגמרי לגוף. ההפרדה של עולם המבוגרים בין רשמים פיזיים ורשמים נפשיים כלל לא רלוונטית עבור תקופת הילדות הרכה. כל רושם גופני משפיע על הנפש וכל נפשי על הגוף. מחשבות שנחשבות סביב לילד משפיעות ונטבעות עמוק לגופניותו, רגשות ויצרים של המבוגרים סביבו מוצאים את רישומן הגופני; והפוך, רשמים פיזיים, מראות, טעמים, תחושות, ריחות ותחושות מגע אינם פועלים על הגוף הפיזי בלבד, אלא ממשיכים ומעצבים את נפשו ורוחו של הילד במובנים עמוקים ורבים.
החוויה הבסיסית של כל הנאמר עד כאן הנה בכל מקרה הפתיחות, הרכות והגמישות של הישות האנושית בילדותה. אותה שלמות זורמת של גופניות רכה, סופגת ומתעצבת ללא הרף, שנמצאת באחדות עם נפשיות גמישה ופתוחה לגמרי לכל אפשרות והשפעה. במחשבה החינוכית מצאה עובדה זו הד בתיאוריה של "הדף החלק". במיוחד בפילוסופיה של תקופת ההשכלה נראה היה להוגים רבים שהילד אינו מביא עמו מאום עם לידתו וחוויות שנות החיים הראשונות מעצבות לחלוטין את אופיו ותכונותיו. בזמן המודרני המשיכה תיאוריה זו בקו ישר לביהביוריזם, וכך הכריז ווטסון (אחד מחשובי החוקרים הביהביוריסטים): "תן לי תריסר תינוקות בריאים ואת העולם המיוחד שלי כדי לגדלם, ואני מתחייב לקחת ילד כל-שהוא מביניהם ולהכשיר אותו להיות רופא, עורך-דין, אומן, סוחר, ואפילו מקבץ נדבות או גנב בלא כל קשר עם כישרונותיו, נטיותיו או מוצאו..." . גם אם לא נקבל תיאוריה זו הרי שאין ספק שהוגים אלו תפסו קו חינוכי-התפתחותי משמעותי: הרכות והפתיחות האינסופית של הישות האנושית בתחילת דרכה.

כמה התבוננויות על תקופת הזקנה

התבוננות על סופם של החיים האנושיים תוכל להבהיר דברים רבים לגבי תחילתם. במובן זה תקופת הזקנה שופכת אור על הילדות. האדם המבוגר כבר מעוצב במובנים רבים. כוחות הילדות של פתיחות, גמישות, זרימה והשתנות יכולים אכן להיות גם נחלתם של אנשים זקנים, אולם בדרך כלל יותר במובן הרוחני. הגופניות של האדם בגיל זה הנה נוקשה ומעוצבת, הגיעה כביכול לסוף דרכה. לכך דוגמאות רבות: זקנים רבים סובלים ממחלות של עיצוב יתר, הסתיידות עורקים וכדומה. כמו כן, מגיל מסוים מתקשה העדשה בעין, מאבדת את הגמישות שאפיינה אותה קודם לכן והראייה מקרוב לוקה יותר ויותר. דוגמא נוספת היא התקשות עצמות השמע באוזניים וכך איבוד יכולת השמיעה, או נשירת השיניים שמצביעה על אותו כיוון. 
גם הפן הנפשי לרוב מאד נוקשה ומעוצב בקרב אנשים העומדים בסיום חייהם. ההרגלים מנווטים את חיי היום יום והנפש שקועה פעמים רבות בזיכרונות רחוקים מן העבר. כשם שבילדות הנפש מכוונת תמיד קדימה, אל חוויות חדשות, ניסיונות חדשים, אל עבר הלא ידוע, המסקרן, החדש; בזקנה קיימת הנטייה ההפוכה, להשתקע יותר ויותר בחוויות העבר. אלא, שבעוד והחוויה העתידית הנה מלאת תקווה, חידוש ופתוחה לגמרי, הרי שחוויות העבר, שלרוב הנן רחוקות וקשורות לזיכרונות ילדות ונערות הן במובן זה סגורות, גמורות ומעוצבות לגמרי. כך חוזרים,לעיתים, אנשים קשישים שוב ושוב לאותן חוויות מרכזיות שהתרחשו בצעירותם, ויכולים לספרם חזור וספר, יום אחר יום בדיוק באותו אופן, עם אותן תמונות ועם אותה חיות פנימית.
ישנם כמובן אנשים זקנים רבים שמביאים עד סוף ימיהם כוחות של התחדשות, פתיחות וגמישות, אלא שדבר זה נובע לרוב מכוחות רוחניים, אינדיבידואליים שמתגברים על הנטייה הטבעית של הנפש והגוף. אלה הם לרוב אנשים ששימרו עד סוף ימיהם כוחות ילדות והעבירו אותם מטמורפוזה לכוחות של התחדשות ושינוי רוחניים. אנשים מבוגרים שנושאים בקרבם משהו מהאיכויות והכוחות של תקופת הילדות, משהו מאותה אווירה של גמישות, יצירתיות, משחקיות פנימית ופתיחות לחדש וללא ידוע, אנשים אלו יביאו אתם עד לסוף חייהם איכות מיוחדת ביותר. איכות של יצירה בוגרת, מתחדשת ומלאת חיים עם החוכמה והניסיון של אדם מבוגר.
בסופו של דבר, זו היא גם שאלה חינוכית רבת משמעות: כיצד עלינו לחנך ולעבוד עם הילדים על מנת שמשהו מכוחות הילדות יישאר לילדים אתם אנו עובדים עד סוף חייהם. החינוך אם תופסים אותו במובנו הרחב ביותר אינו משפיע רק על הילדות, אלא על כל המשך חייו של האדם המתחנך, ולא פחות על התקופה האחרונה של חייו. 

התפתחות החיה לעומת התפתחות האדם

התבוננות בהתפתחות החיה בהשוואה להתפתחות האדם יכולה להבהיר כמה אספקטים חשובים בהקשר של משמעות תקופת הילדות. היונקים כחיות המפותחות ביותר עלי אדמות מתפתחים יחסית לאדם במהירות עצומה. פרה או סוס כשירים לחיים ולפעילות לאחר כמה דקות בלבד מהלידה. הרבה, אם לא כל מה שיצטרכו להמשך חייהם נמצא כבר מרגעי חייהם הראשונים ברשותם. הם אינם עוברים במובן זה כמעט כל התפתחות, אלא מופיעים כבר עם כשרים מולדים מסוימים: עמידה, ריצה, קפיצה וכיו"ב שטבועים כביכול בגופם עם הלידה. 
ניתן בהקשר זה להשוות בין הזמן בו היונקים מגיעים לבגרות מינית לעומת האדם. ניקח לצורך זה מספר חיות ונבחן את מועד ההתבגרות המינית ביחס לאורך חייהם:
ארנבת - בגרות מינית לאחר 8 חודשים, אורך חיים כ- 9 שנים
עז או כבשה או פרה - בגרות מינית לאחר שנה, שנה וחצי, אורך חיים כ - 18, 20 שנה
חזיר - בגרות מינית לאחר 6 -8 חודשים, אורך חיים כ- 20 שנה
אריה או נמר או דוב - בגרות מינית לאחר 4 שנים, אורך חיים כ - 20, 30 שנה
בבון - בגרות מינית לאחר 4 עד 8 שנים, אורך חיים כ - 25 שנה
גורילה - בגרות מינית לאחר 6 עד 11 שנה, אורך חיים כ - 40 שנה
פיל – בגרות מינית לאחר 10 עד 14 שנים, אורך חיים כ- 70 שנה
האדם - בגרות מינית לאחר 11 עד 15 שנה, אורך חיים כ - 70 שנה 
מהשוואה זו נראה מייד שככל שהחיה מפותחת יותר כך מתמשכת "ילדותה" זמן ארוך יותר. בעוד ואצל היונקים הקטנים, המכרסמים ומעלי הגירה מדובר על חודשים בלבד, החלק העשרים של חיי החיה; הרי שאצל החתוליים כבר מדובר על כמה שנים ואצל הקופים הגדולים כבר זמן הקרוב להתפתחות הילדות אצל האדם. רק באדם, בפיל ובכמה סוגים של קופים מדובר על תקופת ילדות שנמשכת כמעט כרבע מהחיים. לכך צריך להוסיף, שלעומת הפיל והקופים הגדולים האדם לאחר הבגרות המינית עדיין אינו בשום אופן בוגר. בעוד ובקרב חיות מפותחות אלו הבגרות המינית מציינת כניסה לעולם המבוגרים ובגרות מלאה בכל המובנים, הרי שאצל האדם זהו עוד שלב בהתפתחות הילדות. הכניסה לעולם החברתי, תרבותי כאדם בוגר תהיה במועד מאוחר עוד בשנים רבות.
האדם לעומת החיות משמר אם כן זמן ארוך מאד לילדותו. תקופה של כרבע מחייו משמשת לו רק על מנת להגיע להיותו בוגר מבחינה מינית, ועוד כשש, שבע שנים נוספות על מנת להשתלב כבוגר בחיים החברתיים. מה שעבור החיות מתרחש מהר יחסית (כמובן כל חייה והקצב האישי שלה) מהווה עבור האדם תהליך ארוך וממושך. במובן זה האדם נמצא במצב של חוסר אונים, פגיעות, רכות, גמישות, פתיחות וכל אותם דברים שייחסנו לתקופת הילדות זמן ארוך וממושך. 
אולם גם ילדותו של האדם שונה לגמרי מילדותה של כל חייה. החיות מגיעות כבר לעולם עם תכונות מסוימות, כשרים מסוימים, יכולות ספציפיות שכביכול מוטבעות בהן. אצל כל החיות הירודות ובקרב רוב היונקים אין ממש התפתחות ולימוד. אותם כשרים ויכולות פשוט מבשילים בזמן מסוים, שהנו בדרך כלל קצר מאד והחיה מוכנה לחייה: היא עפה, צדה, חופרת, שוחה, רצה וכדומה. גם חיות שגדלות בתנאים מיוחדים, ללא חברת בנות מינן יפתחו פחות או יותר את אותן תכונות של מינן. החיה אינה עוברת במובן זה תהליך של לימוד או חינוך, היא כבר שלמה ומוכנה לחייה בעולם עם לידתה, או כמה חודשים מאוחר יותר.
האדם מתפתח בצורה שונה לגמרי. ניסח זאת בצורה יפה ביותר קאנט: "האדם הוא הישות היחידה הזקוקה לחינוך, זאת אנו מתכוונים לגידול, למשמעת, להקניית ידע... חיות משתמשות בכוחות הגלומים בטבען, על פי מתכונות מולדות וקבועות של הבשלה והתפתחות..." לעומת החיות כל אדם זקוק לתהליך ארוך וממושך של התחנכות וזאת על מנת להיות במלוא משמעות המילה: אדם. הדבר נכון כמובן בהקשר של איכויות אנושיות עילאיות כחשיבה, רפלקציה, התבוננות, מוסר וכיו"ב. אולם גם לגבי כל אותן יכולות גופניות שמבדילות את האדם מהחיה. ילד שלא יגדל ליד בני אדם ולא יוכל לחקותם לא יזדקף על שתיים ולא יוכל לדבר לעולם. הזקיפות והתנועה על שתי רגליים כמו הדיבור וכמו איכויות אנושיות רבות אחרות אינן טבועות בישות האנושית כדבר הכרחי, אינן מולדות כאינסטינקטים, אלא נמצאות באדם רק כפוטנציאל, כאפשרות ויכולות להתפתח רק על ידי תהליך ארוך וממושך של חיקוי, לימוד והתחנכות. החיה במובן זה גדלה בצורה הכרחית למה שהיא, האדם נעשה אדם רק על ידי חינוך. 

החיה כסוף או כקצה של התפתחות

 בהשוואה עם האדם מגיעה החיה לשיא התפתחותה, לשלמות של ישותה במהירות יחסית. היא במובן זה מקצרת את תקופת הילדות, ועמה את הזמן הפתוח, הגמיש והמשתנה של התפתחותה. כוחות העיצוב הגופניים פועלים בקרב בעלי החיים מהר יחסית לאדם ומביאים אותם לבשלות התפתחותית במהירות האפשרית. בראייה זו מהווה החיה מעין סוף של התפתחות. כוחותיה הגופניים והנפשיים מכוונים למטרה מסוימת והם עושים הכל על מנת להגיע למטרה זו: החיה הבוגרת, המעוצבת והפורייה. 
מגמה דומה ניתן לראות כאשר בוחנים את העיצוב הגופני של החיה בהשוואה לאדם. על מנת להבהיר נקודה זו ניתן לקחת גם את האברים השונים של האדם ולהשוותם לאברים אלו בקרב החיות וכן ניתן להתבונן בגוף האדם בצורה יותר כללית. ניקח לדוגמא את כף היד של האדם בהשוואה לכף ידן של החיות השונות. אצל החיות השונות עוצבה כף היד כמכשיר, על מנת לבצע משימה מאד מוגדרת בצורה הטובה ביותר האפשרית: כנף תעופה אצל הציפור, כף חפירה אצל החולד, כלי נשק חד אצל החתולים הטורפים, מכשיר ריצה משוכלל אצל הסוסים וכדומה. אצל כולם עברה כף היד במהלך ההתפתחות העוברית מטמורפוזה על מנת להפכה לכלי המתאים ביותר לסביבת החיים והפעילות של החיה. לא כך ידו של האדם. זו נותרה פתוחה, חסרת כיוון מסוים, רבת אפשרויות ויחד עם זה לא מתאימה ממש לחפירה, ריצה, תעופה או מלחמה.
 התבוננות דומה ניתן לערוך לגבי צורת הראש באדם ויחסו לצורת ראשי החיות השונות. אלו הפכו את ראשן למכשיר מאד מעוצב, מסוים ותכליתי: לנגיחה, למלחמה, לאכילה, לפיצוח וניקור ועוד. רק אצל האדם נשאר הראש - בצורתו העגולה והמושלמת יחסית - כביכול במצבו העוברי, הפתוח ורב האפשרויות. בכך הוא אומנם לא הפך למכשיר והוא אינו תכליתי ומכוון למשימה זו או אחרת. בכך בדיוק הוא, מבחינה צורנית, מאפשר התפתחות פנימית של עולם החשיבה. אנו רואים מהשוואה זו אותה מגמה: מה שאצל החיות סגור, מעוצב, תכליתי ומכוון למטרה מסוימת, נשאר אצל האדם פתוח, גמיש, רב אפשרויות ולכן קרוב בהרבה לעולם הילדות.
במובן זה ניתן גם לומר שהחיות מפותחות בהרבה מן האדם מבחינה גופנית. כל אחת מהן פיתחה את גופה בצורה אידיאלית למשימה מאד מוגדרת בתנאים מאד מסוימים. האדם לעומתן השאיר את גופניותו לא מפותחת, עוברית, פתוחה וגמישה. בראייה זו לכן הוא אינו יותר מפותח מהחיות (נזר הבריאה...) אלא הרבה פחות. דווקא חוסר ההתפתחות הגופנית, חוסר השלמות, השארתו במצב לא מפותח, לא מעוצב, גמיש ופתוח מקנות לו לאדם את יכולותיו הנפשיות והרוחניות. כך מהווה החיה קצה התפתחותי, סוף של דרך. כל מין ומין הגיע כביכול לשלמות מסוימת, להתפתחות גופנית הטובה ביותר האפשרית בתנאים הקיימים. על מנת לשמור על שלמות זו, על קצה התפתחותי זה על החיה כאמור לעבור את התפתחותה במהירות האפשרית ולקצר ככל האפשר את תקופת הילדות.
התפתחות החיה וצורתה לא מניחה מקום לשינויים, למרחב פתוח של אפשרויות, לשונות בין בני המין, ובמובן זה לאינדיבידואליזם. המהירות בה מתרחשת התפתחותה וקיצור תקופת הילדות, כמו גם צורתה המכוונת והתכליתית מראש סוגרת כל מרחב פתוח, כל שונות משמעותית, כל התפתחות בכיוון אחר ושונה.
יוצאי דופן במקרה זה הנן החיות שגדלו כבר אלפי שנים במחיצת האדם - חיות הבית. אלו במקרים רבים מושפעות על ידי האדם וכך נוצרות בהן תכונות אישיות ומיוחדות מעבר למין. אלא, שיש לראות זאת בדיוק בהקשר של יחסי אדם - חיה והשפעות הגומלין ביניהם. 

האדם כקצה הפתוח של ההתפתחות

האדם לעומת החיה משמר כפי שראינו תקופה ארוכה של חייו עבור הילדות. הוא נותן לעצמו כביכול להישאר במצב של פתיחות, גמישות ואפשרות לשינויים. בכך יוצר האדם מרחב התפתחותי. מרחב התפתחותי בו משהו שונה וחדש יכול לצמוח חייב מקום וחייב זמן. מרחב פנימי חופשי, משוחרר, גמיש ונתון לשינויים למשך תקופה ארוכה מאפשר להשפעות, שמקורן פנימי או חיצוני לבוא לידי ביטוי, להתממש. מרחב סגור, מכוון למטרה אחת בלבד, ללא זמן משמעותי וללא גמישות ופתיחות אינו מאפשר התפתחות, אינו מאפשר להשפעות, כוחות ואיכויות לפעול עליו , לטוב ולרע.
מרחב חופשי זה הוא גם המקום בו השונות בין בני המין יכולה לבוא לידי ביטוי. בדיוק במקום זה יכול הפוטנציאל האינדיבידואלי, זה ששונה ומייחד כל אדם ואדם לבוא לידי ביטוי. רק מרחב פנימי חופשי לאורך זמן ארוך ומשמעותי יכול לממש את האינדיבידואלי, את המקורי, את האנושי עצמו - שהוא תמיד אישי וייחודי.
בהקשר זה של השוואה בין החיה לאדם ניתן אם כן לומר, שאחד מהמאפיינים של האנושי הנו זמן ההתפתחות הארוך. מה שאצל החיה מתקצר, אותו זמן פתוח וגמיש של פוטנציאל לשינויים, של רגישות להשפעות חיצוניות, של רכות גופנית ונפשית, של יכולת להתהוות, לצמוח ולהשתנות, כל זה מתארך ותופס משמעות בהתפתחות אנושית. הילדות הנה, מזווית התבוננות זו, החלק האנושי ביותר בהתפתחותו של האדם. דווקא היא מפרידה בינו לבין החיה. דווקא היא מייחדת אותו כאדם. 

אבדן הילדות ומשמעותו

הילדות מפרידה אותנו מהחיה, היא זו שיוצרת את המרחב ההתפתחותי היחיד שיכול לממש את התפתחותו האנושית של כל אדם ואדם. היא זו שמאפשרת את המרחב החופשי והפתוח שבו ניתן לממש את המקורי, הייחודי. היא זו שנותנות לכל אדם את המרחב לניסויים, לתהיות, לאפשרויות שונות, לטעויות ולנפילות, בקיצור את החופש לממש את האיכויות האנושיות הטמונות בכל אדם.
כאן טמונה משמעותה. קיצור הילדות משמעותו קיצור הזמן היחיד בהתפתחותו בו יכול האדם בצורה אורגנית ומתאימה לממש את אנושיותו. ילדות קצרה, ילדות "בוגרת", ילדות שמסיבות אלו ואחרות מודחקת יוצרת מרחב מוגבל בלבד להתפתחות של האנושי, לאפשרות של יצירת המרחב החופשי באדם. במובן זה ניתן גם לומר, התפתחות ללא ילדות עלולה לחזק את הכוחות החייתיים באדם, עלולה לסגור את האפשרויות להתפתחות האיכויות האנושיות. כפי שכוחות הילדות פותחים מרחב להתפתחות, יוצרים אפשרויות, מאפשרים זרימה והתנסויות, כך כוחות בוגרים בטרם עת סוגרים אפשרויות, אינם מאפשרים זרימה והתפתחות, מצמצמים כיוונים ובסופו של דבר מסכנים את הפוטנציאל האנושי.
ילדות ללא ילדות מביאה את כוחות הזקנה לתחום הילדות על השפעותיהם השונות: קיבעונות, סגירות, צמצום אפשרויות, עיצוב בטרם עת, הרגלים סגורים במקום פתיחות וגמישות. היא יוצרת ילדים זקנים ללא אותם כוחות שהם החשובים ביותר להתפתחות וליצירה של האנושי בכל אדם ואדם.
ילדות ללא ילדות או ילדות בוגרת בטרם עת מונעת גם את היכולת לחיות ולממש את כוחות הילדות במהלך חייו של האדם גם לאחר תקופת הילדות. כוחות הילדות: הגמישות, הפתיחות, היצירתיות, היכולת להתחדש ולהיווצר מחדש בכל יום ובכל עת, כוחות אלה אינם נסגרים ונעלמים עם גיל ההתבגרות. ילדות נכונה ומשמעותית, ילדות שאינה נסגרת על ידי כוחות הזקנה מהווה את הבסיס להמשכם של כוחות הילדות לתוך החיים הבוגרים. זהו דבר משמעותי ביותר בכל המישורים של החיים האנושיים. אדם עם כוחות ילדות, שעברו כמובן מטמורפוזה ושינוי ויכולים להשתלב עם כוחות של בגרות וגם של זקנה יכול כל חייו להמשיך וליצור, יכול כל חייו להישאר גמיש, ערני, פתוח, יכול כל חייו ליצור איזון ונשימה בין צדדיו הבוגרים והרציניים לבין צדדיו מלאי היצירה והגמישות. 

הילדות והתפתחות הילד

משמעותה של תקופת הילדות והקשר העמוק שראינו בינה לבין היכולת להגשים את האנושי והאינדיבידואלי במכלול חייו של האדם מביאה אותנו להתייחסות שונה מאד מהמקובל לגבי החינוך בשנות הילדות הראשונות. 
הקו המקובל - במודעות ערה יותר או פחות – בתרבותנו המערבית הוא לקצר את תקופת הילדות ככל האפשר. לפסוח כביכול מעבר לה בזמן הקצר ביותר ולהפוך את הילד למבוגר קטן במישורים רבים ככל האפשר: התקשורת עם הילדים והשפה בה פונים אליהם נעשית כאילו הם מבוגרים קטנים; עולם המושגים המופשט והרציונאלי מובא אליהם בצורה מובנת מאליה; סביבתם החיצונית מתאימה במקרים רבים לגמרי לסביבה הבוגרת של הוריהם או אחיהם הגדולים; המוזיקה שהם שומעים, תוכניות הטלביזיה בהן הם צופים, משחקי המחשב וכל עולם הצעצועים שמובא אליהם מהווה חיקוי (בדרך כלל בצורה יותר פשוטה ומטופשת) של תרבות המבוגרים סביבם וכך גם בגדיהם ולבושם מהווים מעין מיניאטורה של לבוש המבוגרים. 
השפעות אלו, שמתרחשות לרוב ללא כל מודעות ופשוט מתוך רוח הזמן של תרבותנו גורמות למה שחוקרי חינוך רבים מכנים "אובדן הילדות". הילדות לדעת חוקרים רבים הולכת ונעלמת כתופעה חברתית ותרבותית. ילדינו הופכים במקרים רבים למבוגרים קטנים: הם ערים ומודעים בחשיבתם, פעמים רבות ציניים וביקורתיים, עולמם הרגשי כבר מקובע ומעוצב, כוחות הרצון של פעילות, התלהבות, תנועה ומשחק חלשים ומנוונים וכך, בדור שלם, הולכים ונעלמים כוחות הילדות שעל חשיבותם ומשמעותם דובר לעיל.
 התפתחות נכונה לאור הנאמר חייבת לטפח את כוחות הילדות. לשם כך עלינו כהורים וכמחנכים לכבד את הילדות, להכיר בערכה ולעשות הכל על מנת שילדינו יחוו אותה, יגשימו אותה ויחיו אותה בכל ישותם ולמשך זמן ארוך. בסופו של דבר זוהי הערובה הטובה ביותר לחיים אנושיים מלאים ובעלי משמעות. בגרות אמיתית, אחריות, מחויבות, עצמאות וכל אותן איכויות שאנו רוצים שילדינו יוכלו להגשים ולהביא בחייהם נבנות ומתפתחות כפי שראינו דווקא מתוך כוחות הילדות.
 דבר זה אומר שעלינו להתייחס לילד כאל ילד ולנסות ולראות בכל שלב של התפתחותו מה באמת מתאים והולם את פיתוחם של כוחותיו הוא, ומה בולם, עוצר ומונע זאת. באופן מאד כללי ניתן תחילה לומר שככל שהילד צעיר יותר, ובודאי בשנות החיים הראשונות, עלינו כמבוגרים ליצור סביב ועם הילד עולם של זרימה, פעילות והשתנות. עולם עם דגש על כוחות חיים ותנועה ופחות על כוחות של עיצוב וצורה. עולם שבו האווירה הנה פתוחה, נושמת מלאת חיים פנימיים וחיצוניים. עולם בו האפשרויות עדיין פתוחות וטבעו הגמיש ופתוח של הילד יכול בו לבוא לידי ביטוי.
כמה דוגמאות יוכלו לעזור להבנת עולם זה.
משחק הילד. הילד לעומת המבוגר מצוי בו מטבעו מה ששילר כינה "יצר המשחק". המשחק הילדותי מהווה עולם שלם של פעילות פנימית מלאת משמעות ותוכן. משחק זה משתנה עם התבגרות הילד והופך לפעילות יותר מכוונת ותכליתית של האדם הבוגר, אולם כוחותיו הפנימיים, איכויותיו הפנימיות מתעצבות בגיל הרך. אלו יהוו לכן את הבסיס לפעילויותיו של האדם בכל המשך חייו הבוגרים. מכאן משמעותו העצומה של המשחק. ככל שהילד יותר פעיל, יוצר את המשחק מתוכו ובעצמו, משתקע בו, מגלה בו עניין, מביא את עצמו לידי ביטוי כך יתפתחו בו גם הכוחות הנכונים ויבנו את עולמו הפנימי. כוחות אלו הם בין השאר: יצירתיות, כוח והתמדה, סבלנות, ביטוי אישי, היכולת להתגבר על מכשולים להתמודד עם בעיות ועוד. במובנם העמוק אלו הם כוחות של הישות הפנימית ביותר, של האינדיבידואליות האנושית עצמה, של אותו מקום באדם בו הוא מבטא ופועל אך ורק מתוך ובתוך עצמו הוא.
הסביבה המשחקית שבה נמצא הילד, צעצועיו ומשחקיו, העצמים אתם הוא בא במגע לכל אלה משמעות גדולה במובן זה. הם , כמובן יחד עם אישיותו המתפתחת של הילד יקבעו רבות את אופן ואיכות משחקו וכך את צמיחת הכוחות המתוארים. הדגש בבחירת משחקים וצעצועים רצוי שיהיה תמיד על הפעילות הפנימית של הילד עצמו. כל מה שמובא אליו במובן זה צריך להפוך על ידי הילד עצמו למשחק, לצעצוע. כוחות הדמיון של הילד צריכים להתעורר ולפעול, היצירתיות הפנימית בה ניחן צריכה להתעורר ועל הצעצועים להוות רק מעין חומר גלם ראשוני לשם כך. ככל שהתינוק ואחר כך הילד יהיו יותר פעילים, זורמים, משתנים וגמישים כך נעשה עבורם שירות טוב יותר. על הסביבה המשחקית של הילד לשרת צורך זה.
 לשם כך עליה להיות כמה שיותר פתוחה, גמישה וזורמת בעצמה. רחוקה ככל האפשר מהסביבה הבוגרת והמעוצבת של האדם הבוגר. חומרי המשחק של הילד לדוגמא, צעצועיו ומשחקיו, אלה צריכים להיות כמה שיותר פתוחים ולא מעוצבים עד הסוף. במובן זה חומרי טבע: אבנים, פיסות עץ, ענפים, חול, מים, בוץ וכיו"ב הנם חומרי המשחק הטובים ביותר לגיל הצעיר. אולם הדגש אינו דווקא על הטבע – למרות שגם למגע עם חומרים טבעיים חשיבות – אלא על כך שהם פתוחים, גמישים ויכולים לקבל כל צורה ולשרת את דמיונו של הילד בהקשרים שונים וכך להשתנות לגמרי. כך גם סמרטוטים, פיסות בד, חתיכות עץ במידות, בגדלים ובצורות שונות יכולים לשרת אותה מטרה. פיסת בד יכולה להיות מלך, אחר כך להפוך ולהיות גלימה, אחר כך יער ואחר כך סוס. נדגיש שוב, הפעילות הפנימית, אותה יצירתיות אין-סופית אותה מפעיל הילד במשחקו צריכה לעמוד במרכז - על חומרי המשחק לשרת פעילות זו, ובעיקר לא למנעה.
מיותר אולי לציין שרוב חומרי המשחק שניתן לקנות היום בחנויות הצעצועים לילדים קטנים מונעים מראש אווירה משחקית מלאת דמיון ויצירתיות זו. שכן מעצם טבעם הם כבר מעוצבים וגמורים. הבובה נעשית כבר עם כל הפרטים, האיכויות ואברי האדם ולילד לא נשאר מקום לדמיונו. בובה כזו כבר לא תוכל לשמש כמלך, או כסוס, או כיער, תפקידה היחיד הוא להיות בובה, בובה מסוימת ומוגדרת מאד. וכך למעשה חוסמים חומרי המשחק המודרניים את אותה פעילות משחקית טבעית של הילד ומונעים את התפתחותה.

הטלביזיה, משחקי המחשב והמשחקים האלקטרוניים. הטכנולוגיה והעולם המלאכותי מעשה ידי אדם נוצרו לשם הקלה על חיי האדם וכן על מנת לחסוך את זמנו. במובן זה הם הכרחיים ומועילים ביותר. אין זה אומר שעליהם להתפשט אל תוך עולם הילדות כדבר מובן מאליו. מעצם טבעם מהווים המכשירים הטכנולוגיים השונים (כל אחד בפני עצמו) קצה של התפתחות. הם אמורים לעשות עבודה מסוימת בצורה האופטימאלית, אבל רק אותה. במובן זה הטכנולוגיה הנה הפוכה ומנוגדת לעולם הילדות כפי שהוצג כאן. בעוד הילדות מייצגת את כוחות הזרימה, הגמישות והפתיחות, מהווה הטכנולוגיה איכות סגורה, קשה וחד צדדית.
כאשר אנו מביאים את הילד הרך במגע עם מכשירים, עם עולם מלאכותי אנו תמיד פועלים בצורה מבגרת, מעוררת ומחלישים את כוחות הילדות שלו. לעיתים אין ברירה. אנו חייבים לנסוע במכוניות, לבשל בתנורים, לכבס במכונות כביסה, לעלות במעליות, לעבוד בעזרת מחשב ולעיתים לשמוע רדיו ולצפות בטלביזיה. אולם, יש לכך תמיד מחיר בכוחות ילדות. הבעיה הגדולה מתחילה עם הטכנולוגיה שמובאת לילדים, מהגיל הצעיר ביותר על מנת "לחנכם", "לעודד" את התפתחותם, "להכיר" להם את העולם המודרני או (בקרב ההורים עם פחות אשליות) פשוט להעסיקם וליצור עבור ההורים זמן שקט. טכנולוגיה זו, שנחשבת כבעלת ערכים חינוכיים או שמשרתת את ההורים עצמם ממלאת היום את עולמו של כל תינוק וילד שנולד להורים בעלי אמצעים במדינות העולם המערבי כדבר מובן מאליו. 
במקרה זה עלינו להיות מודעים לכך שאנו פועלים בניגוד מוחלט לטבע הילד ומשפיעים בצורה הרסנית וארוכת טווח על כוחות הילדות. ניקח את הטלביזיה כדוגמא עבור עולם טכנולוגי זה. הטלביזיה מהווה מקור לבידור, לימוד, הנאה ולבילוי של הזמן הפנוי עבור אנשים רבים. אין בכך כמובן כל דבר רע, אם האדם, כישות עצמאית ובוגרת מחליט לבלות את זמנו מול המסך הקטן. כאשר מדובר בילדים אין הדבר כה פשוט ומובן מאליו.
הטלביזיה יוצרת עולם קטן, סגור ושלם בתוך עצמה. הצופה בה מתמסר כולו לעולם זה. השפעתה העיקרית במובן זה לא טמונה כלל בתכנים: בערוץ, בסוג התוכניות ובאיכותן, אלא הרבה יותר במדיום עצמו שהיא יוצרת. באינטראקציה שנוצרת בינה ובין הצופה בה. אינטראקציה זו כמעט אינה משתנה מתוכנית לתוכנית ומערוץ לערוץ. במסגרתה האדם הופך כביכול לשבוי בידי המדיום. הוא מתמסר לגמרי לתמונות ולצלילים, נסחף על ידי כוחם ונותר פסיבי במידה רבה. המכשיר במקרה זה יוצר עולם כה מושלם, כה מושך וכה צבעוני ומגוון, שהאדם יושב או רובץ מולו כמעט ללא כל פעילות פנימית משמעותית.
כאמור, אם מדובר באנשים מבוגרים, עצמאיים וריבוניים אין בכך כל רע. הם אחראים לגורלם וזכותם לבלות את זמנם בפסיביות ולתת לעולם חיצוני, שמושפע על ידי כוחות כלכליים אדירים לנהל את חייהם הפנימיים. אולם כאשר מדובר בילדים משתנה תמונה זו לחלוטין. הילד אינו עצמאי עדיין. הוא אינו יכול עדיין לבחור כיצד לנהל את זמנו. החלטותיו במישור זה של בילוי הזמן הפנוי אינן נלקחות באותה רמה של עצמאות וריבונות כאדם הבוגר. ובודאי שבגיל הרך יש להוריו ולמחנכיו שיקול דעת בהקשר של לימוד, בילוי הזמן ואופי משחקיו. מעבר לכך הילד גמיש, זורם ופתוח הרבה יותר מאדם המבוגר, ולכן משפיעים עליו הכוחות של הטלביזיה בצורה עמוקה בהרבה ולמישורים נרחבים הרבה יותר. אם האדם המבוגר נסחף ונשבה על ידי כוחות המדיום, הרי שהילד – כמובן ככל שהוא קטן יותר – נסחף ונשבה על ידי כוחות אלה במידה רבה בהרבה. אצלו אין כל מעצורים ומסננים. השפעות הטלביזיה חודרות לעומקי ישותו ומעצבים אותה ללא הרף, שוב ושוב. 
הילד הרך הנו כפי שראינו קודם כל פעילות. הוא פעיל, עושה, יוצר וכך מפתח את ישותו. הילדות משמעותה ביטוי של כוחות, פעילות ללא הרף, יצירתיות פנימית וחיצונית ופתיחות וגמישות אין סופית. כאשר מציבים ישות זו של פעילות מול המסך הפעילות עוברת להיות חיצונית. היא נמצאת במכשיר, מבחוץ לילד והילד עצמו, מבחינה גופנית, נפשית ותודעתית פסיבי לחלוטין. בכך עצרנו את פעילותו. כוחותיו הפנימיים נעצרים, מתקררים, מקבלים בכל פעם מעין שוק, הלם של כוחות בוגרים, מעצבים וקרים. כאשר מתרחש הלם פעם אחת אין הדבר קריטי, אולם כאשר הוא מתרחש מידי יום, ובדרך-כלל כמה שעות בכל יום הרי שאנו מונעים את התפתחותם של כוחות הילדות המשמעותיים ביותר כבר בגיל הצעיר. אנו למעשה פועלים בצורה מבגרת, מעצבת, "מקררת" ובולמת על הילד ומונעים ממנו את ילדותו.
הטלביזיה מצטרפת כאן לשורה שלמה של מכשירי בידור ו"חינוך" שמלווים את התפתחות הילד ללא כל שאלה, תמיהה ובחינה מעמיקה. הדיון החינוכי נסוב, אם בכלל על סוג ואופי הערוץ, התוכניות, משחקי המחשב וכיו"ב. אלא שכפי שראינו ההשפעה העמוקה של העולם הטכנולוגי על הילד אינה כלל ב"מה", בתוכן, אלא קודם כל במדיום עצמו. במובן זה מהווים אמצעי הבידור השונים סכנה עצומה על כוחות הילדות. מעצם נוכחותם בחיי הילד הם מבגרים אותו בטרם עת, מחנכים אותו לפסיביות ועצלות פנימית ומרחיקים אותו שוב ושוב מכוחותיו הטבעיים.

על מנת לטפח את עולם הילדות ולחזקו עלינו כמבוגרים ליצור סביבה ומצבים בהם הילד יהיה כמה שיותר פעיל, בתנועה, בזרימה ובמוקד של התרחשות, הן פנימית והן חיצונית. במובן זה עלינו גם כמבוגרים להיות פעילים. הפעילות הפנימית של המבוגר ליד וסביב הילד עוברת אליו בצורה לא מודעת ומשפיעה בצורה היפה ביותר על פעילותו הוא. על מנת לטפח כוחות של פעילות, עוצמה ויצירתיות עלינו כמבוגרים להיות בעצמנו פעילים, יצירתיים ובעלי כוחות. כך, שכאשר מדובר בבידור, בבילוי של זמן חופשי, במוזיקה, בתמונות וסיפורים ובכל מה שהמדיה בסופו של דבר מביאה אל עולמו הפנימי של הילד בצורה מזיקה ובולמת יש לצאת קודם כל מהפעילות וכוחות היצירה של המבוגר עצמו. שירה ומוזיקה שנעשים על ידי המבוגרים ליד הילד משפיעים לטובה על התפתחותו ויוצרים באופן עקיף, על ידי התבוננות, הקשבה וחיקוי את הסביבה הטובה ביותר לפיתוח הכוחות המוזיקליים של הילד. האיכות המוזיקלית חשובה, אולם יותר חשובה היא העובדה שהילד חווה את הוריו, אחיו או מחנכיו עושים בעצמם את המוזיקה ויוצרים אותה מתוכם. כך גם עם תמונות וסיפורים. סיפור או רצף תמונות שנצפה בטלביזיה בולם ועוצר את כוחות הילדות, סיפור שמסופר על ידי מבוגר עבור הילד מפתח ובונה כוחות אלה. הילד במקרה זה נמצא בתוך פעילות פנימית עשירה ויצירתית ובונה ומעצב את התמונות בדמיונו, בעוד שאותו סיפור, יפה ככל שיהיה, שמוצג לפניו כסרט מביא לו את התמונות גמורות, מעוצבות ובעיקר מבחוץ. לכן כל רגע שאנו כמבוגרים מקדישים לילד ומספרים לו סיפור, מקריאים לו שירים, ממציאים משחקי מילים או סיפורים מדמיוננו מפתח בצורה היפה ביותר את כוחותיו הפנימיים של הילד.
במקום המדיה, הטלביזיה, סרטי הוידיאו, המשחקים האלקטרוניים ומשחקי המחשב, יש לחזור בילדות הרכה לקשר האנושי בין המבוגר לבין הילד. עלינו כמבוגרים ליצור עולם של דמיון, יצירתיות, תנועה וחיים פנימיים שנובעים מתוך הפעילות הפנימית שלנו עצמנו כמבוגרים. אין אפשרות לחנך ילדים ליצירתיות, חריצות, כוחות אינדיבידואלים ועולם פנימי עשיר ללא מאמץ ופעילות מצד עולם המבוגרים סביב. אמצעי הבידור האלקטרוניים יעשו תמיד את העבודה ההפוכה.

כמה מילים על ההתפתחות ההיסטורית של הילדות ועל זמננו

לסיום נביא עוד נקודת התבוננות אחת על הילדות, התבוננות היסטורית. בתרבויות העתיקות ביותר שעוד ניתן לחקור לא הייתה קיימת כנראה ילדות, פשוט משום שכל התרבות הייתה, במושגים מודרניים, ילדותית. כל אותם סממנים של כוחות הילדות אותם הזכרנו: פתיחות, תמימות, גמישות פנימית וחיצונית היו נחלת הכל. גם המבוגרים היו במובן זה ילדים. כולם לכן האמינו בצורה זו או אחרת באלוהים, כולם כנראה עסקו באומנות, כולם שיחקו כילדים וכולם חיו בעולם פנימי בו עדיין אין הפרדות, הגדרות וסיווגים. ההפרדה במובן זה בין עולם המבוגרים לעולם הילדים לא הייתה נחוצה, כיוון שהיה זה עדיין עולם אחד.
 הילדות כתופעה היסטורית נוצרה רק עם התפתחות התרבות. בצורה ממשית, כתופעה תרבותית מדוברת, מודעת ומתועדת רק לאחר ימי הביניים. אולם עוד קודם, לכל תרבות גדולה ומפותחת היה בשיאה התייחסות לעולם הילדות וכך גם לחינוך. כך בתרבות סין העתיקה, בתרבות יוון ורומא, בתרבות היהודית ובתרבויות מפותחות אחרות. ההתפתחות התרבותית מביאה עמה את מושג הילדות ועמה את שאלת החינוך.
ניתן לראות זאת גם מזווית נוספת: היווצרותו של עולם בוגר, מודע, משכיל, או במילים אחרות של עולם המבוגרים יצר את עולם הילדים. ברגע שהיות מבוגר מעיד על תהליך של לימוד, השתלמות, חינוך ובגרות פנימית וחיצונית מסוימת נוצר באחת גם עולם של לא מבוגרים – עולם הילדות.
אידיאל ההשכלה על גווניו השונים, אותו אידיאל שעיצב את עולם התרבות המודרני יצר באחת את עולם הילדות בצורה המודעת והשלמה ביותר. ההשכלה גיבשה תפיסה של בגרות פנימית, התחנכות, צמיחה פנימית לקראת משהו. היא ראתה את האדם האידיאלי כאדם בוגר, משכיל, אוטונומי ויוצר את ערכיו מתוך עצמו. ברגע שזו תפיסת העולם ברור לגמרי שהילד אינו יכול להיות שותף לה. עליו לעבור תהליך ארוך של הכשרה, התנסות ולמידה על מנת להפוך ולהיות גם הוא בוגר אוטונומי.
זו היא בדיוק תפיסה זו שיצרה גם - כמובן יחד עם שילוב של גורמים רבים אחרים – את תפיסת החינוך המודרני. תפיסה שבבסיסה זכאי כל ילד, ללא כל קשר למעמדו החברתי, מוצאו ויכולותיו הכלכליות לחינוך בסיסי. תפיסה שבה ברור לחלוטין שעל מנת להפוך ולהיות חלק מהחברה ומהתרבות על כל ילד לעבור תהליך ארוך וממושך של חינוך ולימוד במקומות שיועדו לכך מראש, בבתי הספר. תפיסה שמפרידה בצורה מאד ברורה ואפילו היררכית בין המבוגר לילד.
העולם המודרני, על הישגיו העצומים, אבל גם על אתגריו ובעיותיו נוצר מתוך תפיסה זו. במרכזה עומדת גם תפיסה התפתחותית של קדמה ונאורות. אם רואים את התפתחות התרבות האנושית כקדמה, כצעידה לקראת עתיד טוב ונאור יותר, כהתפתחות בונה, חיובית ופוזיטיבית, הרי שמושג הילדות שייך אליה בצורה אימננטית. הילדות כמושג ומציאות תרבותית, כאמור, נוצרה מתוך אותו אידיאל של התפתחות תרבותית פוזיטיבית.
הילדות אם כן כמושג מודע וברור וכמציאות תרבותית כפי שאנו מכירים אותה כיום הנה עניין חדש מאד מבחינה היסטורית. כתופעות תרבותיות רבות של העת המודרנית היא צמחה במאות שנים האחרונות והיגיעה לעיצובה המלא רק החל מהמאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. והנה החל מהחצי השני של המאה העשרים מציינים כפי שראינו חוקרים רבים של התרבות האנושית את היעלמותה ההדרגתית. תופעות תרבותיות יותר חיצוניות כהתפוצצות המידע, הטכנולוגיה, המדיה וכיו"ב; ותופעות יותר פנימיות ותודעתיות כגל הפוסט מודרני, העלמות האידיאלים והערכים, חציית הגבולות במישורים רבים ועוד מערערים הן על קיומה במישור התודעתי והן על קיומה הממשי במציאות החינוכית היום יומית. 

במידה ואכן רואים התקדמות של התרבות האנושית, במידה ויש אכן התפתחות בתקופות ההיסטוריה, במידה ואכן אנו חיים בתרבות שבה האדם חופשי יותר, נאור יותר ואוטונומי במובנים רבים יותר מתקופות קודמות במהלך ההיסטוריה, הרי שהעלמות הילדות ואובדנה מבטאים במובן זה נסיגה אחורה. עולם ללא ילדות חוזר לתרבות ללא בגרות. בעולם שבו אין הפרדה ממשית בין ילדים למבוגרים, שבו אין דרך משמעותית שהופכת ילד למבוגר, שבו אין תהליך ארוך וממושך של התחנכות וחניכה לקראת אדם בוגר, עצמאי ואוטונומי, בעולם כזה אין גם עצמאות, בגרות ואוטונומיה פנימית.

אובדן הילדות מסמן אם כן גם את תהליך גסיסתה של התרבות המערבית של עידן ההשכלה ומציב שאלות משמעותיות לגבי התפתחות האנושות ודרכה.

כתב:
גלעד גולדשמידט
הרדוף
מחנך ומורה בית הספר ולדורף הרדוף

Comments