הוד והדרה - על הרטוריקה נגד יוזמות חינוכיות אלטרנטיביות

מתוך האיגרת - עלון מידע מקוון לחינוך ולדורף ואנתרופוסופיה בישראל, גיליון מספר 46, 15.5.13
נאומו של רון חולדאי נגד יוזמת בית חינוך אביב מסגיר את כל הרטוריקה נגד החינוך האלטרנטיבי. עורכי הוצאת אדם עולם מסבירים לו איפה הוא טועה.
"אני מדבר מתוך כבוד ורצון לעזור להורים, אני באופן כללי נגד חינוך פרטי, אני מאמין בהשבחת החינוך הציבורי הממלכתי השווה לכל נפש ולכן אני צריך כל הזמן לעמוד בלחצים... לא רק מאנתרופופוסופים [הטעות במקור], ומונטסורי ואלה מכאן ואלה משם. וכל אחד יודע יותר טוב... ולכן תנו כבוד גם לעמדתם של אלה שיש להם ערכים. שיודעים מהי מערכת ציבורית."
רון חולדאי בדיון המועצה בעניינו של בית חינוך אביב, 7.5.2013

ב-7.5 התקיים דיון במועצת העיר תל אביב בעניין היוזמה החינוכית ביפו של עמותת אביב. הסרטון המצורף מתאר 17 דקות מתוך אותו דיון, אך מתוך כלל הדיון אנו רוצים להתייחס רק לדבריו של ראש העיר, רון חולדאי (דקה 12:20 ואילך) שיוצא חוצץ נגד היוזמה ונגד החינוך שהוא מתייחס אליו כ"פרטי". דבריו של חולדאי, לשעבר מנהל בית ספר גימנסיה הרצליה בתל אביב, מצליחים, לדעתנו, לייצג בצורה ברורה מאוד את הצד שבדרך כלל תוקף יוזמות חינוכיות מחוץ לזרם הממלכתי.
ניתוח מקיף של הטיעונים השגורים בפיהם של המתנגדים ליוזמות חינוכיות מחוץ לזרם הממלכתי – ומענה הולם להם – מצריך יריעה רחבה בהרבה ממה שהאיגרת הצנועה שלנו יכולה להציע. עם זאת, הדיון במועצת העיר תל אביב מעניק לנו הצצה מרתקת לרובד הסמוי של הרטוריקה שמשמשת את המתנגדים לחינוך האלטרנטיבי.

חינוך "פרטי"

העניין החשוב ביותר לדעתנו בשיח סביב יוזמות חינוכיות הוא בהגדרתן כפרטיות. במסגרת השיח הציבורי הרי יוזמה פרטית היא תמיד של אדם אחד בעל רצון לדאוג לאינטרסים האישיים שלו (בדרך כלל תוך התעלמות מאחריותו הציבורית). מדוע למעשה יוזמות חינוכיות שפועלות מחוץ לזרם הממלכתי הדומיננטי נחשבות לפרטיות? והרי רוב בתי הספר מנוהלים בידי עמותות הנתונות לפיקוח קפדני. עמותות אלה הן פרטיות באותה המידה שעמותות שמנהלות את מוסד האומנה הממלכתי הן פרטיות.

זלזול מופגן

נטיית הלב הכללית כלפי זרמים חינוכיים אשר עומדים, חס וחלילה, מאחורי שם מסוים היא, במקרה הטוב, מזלזלת. מספיק להתבונן בנענוע האגן של חולדאי שעה שהוא מונה את חינוך מונטסורי, חינוך אנתרופוסופי (שאת שמו הוא לא הצליח להגות נכון) ועוד זרמים אחרים, כדי להמחיש את הבוז שנהוג לרכוש למי שיש לו דעה שונה לגבי האופן שבו נכון לחנך. בכלל, המקטרגים כאן רואים בגישות כאלה כאופנתיות, וההורים כאן כאילו נוהגים בחוסר אחריות כשהם בוחרים לשלוח את ילדיהם למקומות שכאלה. לא רק שבטלה זכותם של ההורים לבחור בזרם החינוכי, אלא שיש אפילו דה-לגיטימציה ליכולתם לבחור.

חינוך כמשחק סכום אפס

"צריך להשביח את החינוך הציבורי". ההנחה המובלעת בבסיס הטיעון הזה הוא שאיכות בחינוך הוא משחק סכום אפס: עלייה באחד היא בהכרח פגיעה באחר. החינוך האלטרנטיבי, טוענים המקטרגים, מחליש את החינוך הממלכתי כיוון שהוא שואב אליו אוכלוסיות בעלות יכולת – הורים, מורים ותלמידים. אך האמת היא שהחינוך האלטרנטיבי מצליח יותר מהממלכתי לא בגלל איכות האנשים אלא בגלל השיטה: בחינוך האלטרנטיבי (בהכללה) המורים מקבלים אוטונומיה ניהולית וחופש פעולה פדגוגי והתוצאה היא חינוך בעל ערך; בעוד שבמערכת החינוך הממלכתית (שוב, בהכללה) המורים כפופים לתכתיבים שמוצנחים עליהם מלמעלה בעוד שכל מה שמצפים מהם להיות הוא בורג משומן במערכת.

כפי שאמרנו מראש, הדיון הוא רחב מכדי שנוכל לנהל אותו כאן ועכשיו. אבל ננסה לשים את האצבע על שורש הבעיה, מתוך זווית ראיה אנתרופוסופית:
חינוך שייך לתחום התרבותי-רוחני, ובתחום זה הערך המרכזי הוא חופש. הרצון של ההורים לבחור בעצמם את אופי החינוך המתאים לילדיהם הוא מוצדק וטבעי. גם רצון המדינה להביא לשוויון בחינוך הוא מוצדק; אך השיוויון בחינוך אינו צריך לבוא לידי ביטוי בזה שכולם יקבלו חינוך זהה, אלא בכך שהמדינה תבטיח לכל הורה הזדמנות שווה לבחור בחינוך כרצונו. כיצד עושים זאת? לשם כך המדינה צריכה להפנים שהתפקיד שלה הוא לא לחנך בעצמה אלא להנגיש חינוך איכותי לכלל אזרחיה. המובילים של החינוך הזה הם המחנכים עצמם, והמממנת של החינוך הזה היא המדינה. נשמע אוטופיה? אולי. אבל זה גם אפשרי. תשאלו את הפינים, שפיתחו את מערכת החינוך הטובה בעולם תוך שימוש באותם עקרונות שפרטנו עכשיו.

נמרוד סמילנסקי-פרידמן ונועם שרון


Comments