סיכום הרצאה של משה בר-נס, 25.10.2007
ההרצאה התקיימה ביום 25.10.07 בגן אלון והועברה בידי משה בר- נס, גנן ותיק, ממקימי הגנים האנתרופוסופיים בירושלים ודפנה ביינגליס, פסיכולוגית ייעוצית ומטפלת משפחתית.
ההרצאה נחלקה לשני חלקים, כאשר בחלק הראשון נפרסה תמונת הילד בגילאים 0-9 וכיצד זה מהווה בסיס לחינוך בגן ובבית ובחלק השני השתתפנו והתנסינו במעגל בוקר כפי שנעשה בגנים האנתרופוסופיים.
תמונת הילד בגילאים 0-9
תינוק מגיח מבטן אמו- מגוף אחד נוצרו שני גופים, אך זהו רק היבט פיסי. הוא עדיין תלוי בה מבחינה פיסית (ניזון ממנה, נישא על כפיה) ויותר מכך, קשור בה מבחינה נפשית- רגשית. דוגמא לקרבה הנפשית בסיפור על אמא שניגשת לבתה הישנה בלילה והבת מתעוררת מעצם הימצאותה של האם. זוהי המחשה לכך שהילד לא מוגבל לגוף שלו ומדובר באלמנט של פתיחות, אחדות עם העולם, איתו עובדים בגני וולדורף.
בסוף השנה הראשונה הילד מזדקף מזחילה. ניתן לאמר שברגע זה בנתיב הגורל שלו הוא כבר עצמאי במידת מה. יכולת זו של עמידה היא נקודה מכריעה בהתפתחות שלו ומסמלת עבורנו גם את השלב שבו יפסיק לינוק (תינוק ויניקה- משמעות השם מהפועל). ילד בן 2-3 שעדיין יונק על אף עצמאותו משאירה אותו, למעשה, בשלב מפגר. עם זאת, הדברים לא חד מימדיים, אלא שלב ההזדקפות הוא מדד באופן כללי.
ההליכה על שניים היא יכולת מולדת מראש, אך היא בתלות מוחלטת בתנאי לקיום מבוגרים בסביבת הילד אותם יחקה. המילה חיקוי לא נכונה במדויק, אלא מדובר במשהו עמוק יותר- אמפתיה עמוקה- קליטת מחשבות, הלך רוח, רגשות (אמא עצבנית/ שלווה) וכל מה שקורה בסביבה משפיע עליו. מה קורה כשאין בני אדם אותם יחקה הילד? ניתן לראות כדוגמה את ילדי הזאב שגודלו בידי זאבים ולמדו אך ורק ללכת על ארבע.
התפתחות נוספת שמתרחשת בשנה השנייה לחיי הילד- לימוד היכולת לדבר. למרות היכולת המולדת לדבר- ידבר אך ורק את שפת הוריו, שוב באמצעות חיקוי. באנתרופוסופיה מזהים יכולת חיקוי זו כאמצעי הראשוני ביותר באמצעותו הילד לומד. המשמעות לכך שהילד קולט את קשת התחושות שסביבו מעמידה בפני המחנכים- גננים, הורים, אחריות רבה, וכהורים צריך לפתח את הפנימיות שלנו ולשים לב ולהיות מודעים לרגשותינו.
לעתים ניתן לראות שילדים הם כמו ססמוגרף שלנו. בשביעון הראשון וגם הלאה, עד גיל 9, הילד נמצא בתודעה של אחדות- אחד עם העולם. מכאן, כשפונים אליו במשפט: "ראה מה עשית"- מבקשים ממנו בעצם לצאת מעצמו ולהסתכל מהצד על העולם שהוא מרגיש אחד איתו ולכן הבקשה לא אפקטיבית. הילד והעולם אחד וכן הילד והוריו.
מה כן אפקטיבי? אם יוצאים מנקודת הנחה שהילד ער להתנהגותנו ורגשותינו ומחקה אותנו, הרי שצריך לשים לב שמעבר למילים המעשים שלנו חזקים יותר. דוג'- אם רוצים שילד יישב ליד השולחן לאכול, צריך ההורה לשבת בעצמו ובכך יוכל לצפות שהילד יחקה אותו וייגש לאכול. מצד אחד חיקוי, אך מצד שני גם דוגמה ראויה לחיקוי.
בגן- כשיושבים לצייר, למשל, הגנן יושב עם הילדים לצייר ונותן להם דוגמה למה הוא מצפה בכך שמשקיע בציור ולא קם מהמקום. הכוונה היא שהילד יחקה מעבר למעשים גם את הלך הרוח.
מאחר והתרבות שלנו היא היפראקטיבית- עושים מספר דברים בו זמנית וקופצים מדבר לדבר, כאשר מבקשים ללמד את הילד ולאזן את החשיפה לתרבות זו, הישיבה לצד שולחן הציור מבלי לקום, אפילו לילד שאך נכנס והגיע לגן, נותנת דוגמה להלך רוח רגוע ומרוכז בדבר. זהו דגם ראוי לחיקוי. גם הדיבור יהיה שקט ולא קולני והצבעים נעימים.
כדי לסגל הלך רוח זה בבית ניתן, למשל בשלב השינה הבעייתי לעיתים, חשוב ליצור ריתמוס שניתן לעמוד בו. מומלץ לסדר את החדר עם הילד, לפני השינה, תוך מתן דוגמה אישית- ללכת בעצמנו לסדר. הציפייה שכולם יבואו לסדר אינה ריאלית, אך כל ילד יצטרף מתישהו. השגת העניין תלויה בהנמכת ציפיות והתמדה (השלב בו ניתן לאמר לילד מה מצפים ממנו הוא גיל 7-8- גיל בו יש למחנך סמכות והילד אוהב לעשות מה שמבקשים ממנו). סידור החדר לפני השינה חשוב כדי שהילד לא ילך לישון עם תמונת חדר מבולגן.
הרגלי סדר וניקיון אינם מולדים, אלא נלמדים. הדרך האפקטיבית הינה כאמור ע"י חיקוי, כדאי תוך כדי משחק- העמסת קוביות על משאיות והסעת המשאיות לישון. גם הומור הוא כלי עזר. חשוב להיכנס לראשו של הילד ולדבר אליו עם דברים שאוהב ושמעולמו. חשובה, אם כן, העקביות, דוגמה אישית ועשייה של הילד (אפילו דבר קטן, מחווה של הרגשה של עשייה משותפת עם ההורה, גם אם הוא עשה דבר אחד ואנחנו מאה). אם יום יום יראה הילד את ההורה מסדר, לאורך זמן (ארוך- שנה, למשל) הדבר יפתח בו את כוחות הרצון וההתמדה.
כשהילד מתנהג באופן לא רצוי/ לא יפה, כדאי שנסתכל על עצמנו- מה בנו הילד מחקה. זה טבוע בילד לחקות אותנו לטוב ולרע.
שימוש נוסף ביכולת זו של חיקוי- בכיתות א'- ב' בבי"ס וולדורף לומדים אנגלית וערבית ע"י חיקוי- שירים שהמורה שר וסיפורים שמספר.
