שנה בלי

שנה בלי (ובעצם תמיד עם) עידו ארד

הספד בציון שנה למותו 05/03/2008 [ירון זנבל]

דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה:
אתם הולכים לכם ברחובות מודיעין, הילד שלכם הולך לצידכם יד ביד.
המחשבות שלכם רצות למקומות שלהם, לרוב מחשבות רציניות וקיומיות. אפילו מדכדכות.
ומרחוק אתם מבחינים בעידו.
חיוך פושט לכם על הפנים, כי אתם כבר יודעים מה הולך לקרות.
לילד שלכם זה לוקח קצת יותר זמן להבחין בדמות המתקרבת (פשוט כי הוא נמוך מכם), אבל ברגע שהוא מזהה את עידו, הוא מחייך מאושר ילדותי טהור, נדרך כולו ונצמד לכם לרגל – כי גם ילדכם יודע את הצפוי...

ואז עידו מגיע, ובלי שום היסוס ועכבות מניף את הילד אל על, הופך אותו, מדגדג אותו, ולפעמים אפילו מתכופף, מוציא גמד מלבד או "אוצר" אמיתי, מגיש אותו לילד ואומר "הנה מתנה שהכנתי במיוחד בשבילך. חשבתי עליך הרבה".

ואתם מסתכלים לכם מלמעלה על האינטראקציה המופלאה בין עידו לבין הילד שלכם, ואושר מציף אתכם.

כזה היה עידו, הופך ילדים, רגשות וגורלות.

עולמו הפנימי של עידו היה הרבה יותר מורכב מהמוחצן – איש מלא שאלות, תהיות וחיפוש הייעוד. אבל המתנה המופלאה שהוא חלק עם כולנו, היא אותה היכולת המופלאה שלו לנתק בין העולם הפנימי שלו (ושלנו), ולהחצין כ"כ הרבה שמחה, אושר ואהבה.
(ביננו, הלוואי והייתי יכול לסגל לעצמי ולו חלקיק מהיכולת הזו, ולהמיר את הפנים המודאגות שלי בפנים חייכניות ומלאות אושר)

במהלך השבעה בשנה שעברה, סיפרתי למשפחה על המשמעות הרבה שהיתה לעידו בחיי משפחתי. על כך שהוא היה בין האחראים לתפנית שחלה בהם, וזאת מבלי אפילו שידע על כך.
ואם חושבים על זה, עידו בעצם היה אחראי לגורל משפחות רבות במודיעין (הוא זה שתקע אותנו עם האנתרופוסופיה. לטוב ולרע...)

אני מאחל לעצמי ולכל הנוכחים בריאות ואריכות חיים, אבל חייב להודות שממש בא לי לפעמים לקפוץ לרגע לעולם של מעלה, לפגוש את עידו עם כל המלאכים, עושה שם בלאגנים והופך את כולם.
Comments