בית הספר‏ > ‏

הורים משתפים


דברים שרואים משם... / שרית שמואלי, אמא של ניצן (כיתה א', תשס"ז)

הגענו אליכם במקרה. חדשים בישוב, חדשים באזור, לא מכירים כמעט אף אחד, במקרה שכרנו בית ליד משפחה עם ילד בגיל של ניצן. מהר למדנו שהילד (יותם) בעצם נמצא בגן אנתרופוסופי וילך כנראה לבית ספר כזה. עד אז אנתרופוסופיה הייתה בשבילנו זרם בחינוך לא ממש ידענו מה זה אומר.
אז עוד היו לכם הרבה סימני שאלה. לא היה ברור אם בכלל תפתח כיתה. אנחנו היינו סגורים על בית הספר בישוב. סירבנו להצעת השכנים לבוא לשמוע הרצאה .
הגיע מועד הביקור בבית הספר היישובי. ראינו גוש בטון ענק בלי צמחיה עם כיתות צפופות ובעיקר גדרות גבוהות מברזל. חשבנו על ניצן שמגיע מחמש שנים מגן בקיבוץ, שהכול ירוק מסביבו והכול פתוח, ופתאום נזכרנו באפשרות אחרת, זו שהשכנים מדברים עליה עם ברק בעיניים. זה היה פחות מחודש לפני תחילת הלימודים באנו לשמוע הרצאה ראשונה. ופתאום פגשנו עוד הורים עם ברק בעיניים שכ"כ מאמינים בחינוך האנתרופוסופי: שמענו על העשייה הענקית הזו, על כוח רצון שמזיז הרים, על אמונה בדרך והחלטנו לתת לזה צאנס. "נעשה ונשמע" החלטנו ונרשמנו .התחלנו לאסוף מידע מכל הכיוונים - אינטרנט, אנשים שחוו, אנשי חינוך ועוד.
התחילה השנה. לאספת ההורים הראשונה לא יכולנו להגיע למרות שמאוד רצינו לשמוע. ניצן התאקלם נפלא, הרבה יותר מהר והרבה יותר טוב ממה שציפינו. והנה הוא כבר חלק מחבורת ילדים מופלאה ותוססת. כבר קראנו מעט ושאלנו המון אבל עדיין נשארו דברים שנראו מוזרים, לא מחוברים. חלקם נראו לנו הגיוניים חלקם לא, שאלנו הרבה שאלות -לא לכולן מצאנו תשובות. מצאנו את עצמנו מקשיבים לחויות של ניצן ותוהים על פשרם של דברים: למה עושים את זה ככה? למה כ"כ מתעקשים? למה זה תורם? לחיצת יד? מעגל בוקר? תקופת רישום צורות? ולאט לאט למדנו להבין וניסינו יחד עם ניצן לעבור את הקשיים והאתגרים הרבים שמוצבים יומיום.
למדנו להכיר צוות נפלא. פשוט כיף לדעת שהחינוך של הילד שלנו נתון בידי אנשים כ"כ מיוחדים, רגישים, שמשקיעים כל כך הרבה מחשבה, חכמה ואהבה, משולבים בעומק ורגש, עברית יפה ונתינה אינסופית ושוב, אותו ברק בעניים ואיכויות אישיות שלא פוגשים כל יום. 
עכשיו כבר היינו במקום אחר לגמרי, מכירים את חיי היומיום בחינוך האנתרופוסופי, ואת קצה הקרחון של מה שעומד מאחורי.
כשהגיע מועד ההרצאה של עדי ראיתי בה עוד הזדמנות לשמוע, להכיר ואולי להבין יותר. את עדי כבר פגשנו באבחון, לפני תחילת השנה, שנועד לילדים שבאו מגנים אחרים. גם אצלו זיהינו את הניצוץ.
ישבתי מוקסמת במשך שעתיים-שלוש והרגשתי איך סמני השאלה מתמוססים. פתאום הבנתי את משמעות לחיצת היד, את הצורך בה בבוקר, את כוחו של אותו מעגל הבוקר: כמה מיומנויות חיוניות לחיים מתורגלות באותו מעגל, כמה כוחות נדרשים מהילדים וכמה הם מפיקים ממנו. את אותן רקיעות ברגליים. פתאום הבנתי את המשמעות של הקו הצהוב הזה בתקופת רישום צורות, זה שניצן אמר שזה בעצם מעוף הנשר ולא קו, את החשיבות לעשות דברים דווקא בקצב הזה ודווקא ככה, את ההתעקשות שכולם חייבים לסרוג - לא משנה עד כמה זה קשה ומה התוצאה, את הצורך בדקלומים, את המשמעות מאחורי סדר היום והשעורים. את המחשבה והסיפור שעומדים מאחורי כל דף במחברת ואפילו מאחורי עיצוב הכיתה.
עדי – בחור מרשים ורהוט, ניכר שהוא עוסק בחינוך שהוא מאמין בו ובדרך שלו, סיפר בעברית צחה בעיקר על התיאוריה שמאחורי. על ה"למה". על הגוון המיוחד שכל מורה באנתרופוסופיה נותן ללימוד בכיתתו, גוון שנקבע ע"פ אופיו של המחנך, אופי הילדים, אופי הקבוצה והחיבור שלהם. אצלי זה התחבר לחיי היומיום, למחברת לסיפורים ולחויות של ניצן למה שאנחנו רואים בכתה ובחצר.
ההרצאה האירה לי דברים רבים, פתחה צוהר חיובי ונפלא לאנתרופוסופיה, נתנה כוח להתמודד עם הקשיים ויש כאלו. היא חיזקה אצלי את ההרגשה שאנחנו במקום הנכון ואת הידיעה כמה חשובה התמיכה שלנו בתהליך, כמה מחשבה ואנרגיות מושקעות בילדים שלנו כל יום, כל היום . 
עדיין נשארו כמה סימני שאלה ותהיות, אבל עכשיו אני בטוחה שאת התשובות עוד נמצא.
רציתי להודות למארגנים על ההרצאה הנפלאה הזו, ובכלל, על העשייה הבלתי נגמרת. כולי תקווה שיהיו עוד כאלו הרצאות ועוד הורים בכיתה יקבלו תשובות לשאלות שרצות להם בראש.
שרית – אמא של ניצן

קוצרים את הפירות / ירון זנבל, אבא של איתי (כיתה ב' תשס"ח

רציתי לשתף אתכם בסיפור אישי. חוויה של הורה לילד שלומד בבית ספר ולדורף.
ביום שישי האחרון, איתי שלנו נשאר בבית מפאת מחלה (איתי לומד בכיתה ב' בנאות קדומים, בכיתה של מירב). נעמה החליטה להצטרף אליו והבריזה מגן דולפין.
הילדים התיישבו בשלב כלשהו בסלון, זה לצד זה, כאשר איתי החזיק בידו את הספר "אוליביה מצילה את הקרקס", ופתח לקרוא בו לנעמה.
המעשה היה מפתיע לכשעצמו (לא זוכר שהם עשו זאת בעבר), ומתוך כך שהייתי בטוח שהוא הולך ל"המציא" את הסיפור, פניתי לעיסוקיי.
ופתאום, אני שומע את איתי מנסה לחבר אות לאות, ומתחיל לקרוא "או... אול... אוליב...אוליביה...מ..מצ..."
עכשיו תבינו - איתי לא יודע לקרוא. הוא לא למד לקרוא (לא ממש).
והנה, הוא עושה את צעדיו הראשונים בקריאה של ספר, מחבר אות לאות ומגלה את הקריאה. כמו חוקר שמגלה תופעה חדשה לגמרי. ואיזה כייף זה ללמוד משהו מתוך גילוי!
הבטתי בהם מהצד, מרוגש כולי, והקשבתי.
כמובן שהקצב האיטי של הקריאה התיש אותי, ובשלב מסוים פניתי לחדר המחשב לענות על כמה מיילים.
מה שהיה מדהים בכל הארוע זה שאיתי לא ויתר, והשלים לקרוא את כל הספר. באופן מפתיע, נעמה שרדה גם היא את כל ההקראה.
משסיימו את הספר, איתי בא אלי בגאווה ואמר "שמעת? קראתי את כל הספר!"
הוא קיבל בשמחה רבה את החיבוקים והנשיקות וביקש להתקשר לסוזן כדי לספר לה ולהתגאות בפניה.
עברו כמה ימים. אנחנו המשכנו בשלנו, מבלי לבקש מאיתי לקרוא שוב - אבל האש ניצתה, ואיתי משחק עם אותיות ומילים בקצב מוגבר.
והנה לפניכם דוגמה ללימוד מלא חיים ותהליכי יצירה, תנועה ועבודה.

Comments