בית הספר‏ > ‏

התייחסות ליום השואה, יום הזכרון וחג העצמאות

מתוך מכתבים להורים ששלחו מחנכי המסלול האנתרופוסופי, בן-שמן, תשס"ט

יום השואה

מעשי הזוועה, הסבל, הרעב, הרצח בדם קר וההתעללות שאירעו בשואה ובמיוחד בקנה המידה האמור, הינם מעשים שלא היו בעבר ולנו המבוגרים קשה לתפוס אותם. אפשר לומר שהשואה הייתה מעשה רוע לא-אנושי שסחף עימו אנשים רבים.
אנו לא באמת מצליחים לתפוס, להבין את המעשים הנוראיים ואת העובדה שנעשו על- ידי בני אנוש. אחת הסיבות המקשות עלינו להתמודד עם אירועי השואה הינה שהנפש שלנו מגינה על עצמה מפני דבר שאינו נתפש כהגיוני, מפני דבר שהוא כל כך קשה שהוא עלול לפגוע בה, אפילו אם היא לא עברה זאת במישרין. בדומה לאדם אשר חווה חוויה קשה המוגדרת כטראומה, האדם לא תמיד יזכור את פרטי המקרה, או ירצה לדבר על כך (הדחקה, הכחשה).
 
הדבר קשה שבעתיים כשבהתמודדות שלנו עם אותם מאורעות, עולה העובדה כי בני אנוש בדיוק כמונו ביצעו את הזוועה. "הם לא בני אדם" אומרים פעמים רבות, אך למרבה הפחד העובדה היא שאותם רבבות בני אדם לא יכלו להתנגד לרוע הצרוף כאשר זה נקש על דלתם. האם אנו מקנים לילדינו את היכולת להתמודד מול הרוע – כאשר אנו חושפים אותם בגיל צעיר לעוצמת היתכנותו בעולם, או שמא אנו מחלישים אותם ונוטעים בהם פחד וחרדה? 
 
כאשר תינוק מגיע לעולם, הוא מביא עימו תמימות, נאיביות ואמון מוחלט, הוא תלוי לחלוטין במבוגרים שסביבו. אנו המבוגרים, ההורים, המחנכים, מתווכים בין התינוק לבין העולם. נגונן עליו, נשמור עליו - גם כאשר הוא הופך להיות ילד. הילד מפתח אמון בנו, ההורים והמבוגרים, הוא סומך עלינו, סומך על העולם. העולם מצטייר בעיניו כמקום טוב, יפה, בטוח ולאט לאט הוא אוסף כוחות וכלים להתמודד עם העולם בעצמו. הוא גדל ונעשה יותר ויותר עצמאי וזקוק פחות ופחות להגנתנו, אך דבר זה קורה בהדרגה .
בגיל הילדות, כל דבר מעצב ומשפיע על הילד. לדוגמה: קשה לילד לראות את הוריו במריבה שהרי הם מייצגים את האהבה, הביטחון, היציבות וכדומה. על אחת כמה וכמה מקרים של התעללות בילדים או להבדיל הזוועות שילדים עברו בשואה.
מקרים קשים אלו מחלישים את הילד, פוגעים בהתפתחות הרגשית שלו ועשויים להשפיע בסופו של דבר גם על ההתפתחות הפיזית והנפשית.
 
אנו ניצבים מול דילמה מוסרית: חשיבות זכירת השואה מחד ומאידך הרצון שלנו להגן על הילד ולא לחשוף אותו אל מול זוועות העולם. אנו חוששים כי חשיפה מוקדמת מדי לנושא השואה יגרום לטראומה, לצלקת נפשית לילד, שיכולה להישאר לא מודעת שנים רבות. בטחונו של הילד בעולם עלול להתערער. פחדים עלולים לצוץ בו. שאלות מוסריות העומדות בסתירה להגיון הבריא כמו: מדוע הנאצים לא קבלו עונש ההולם את אכזריותם? יכולים לעלות (שאלות שאף לנו אין תשובה עליהם).
 
כמחנכים נרצה להעניק לילדים שלנו אמון בעולם, לחזק את האמונה ביופי ובטוב העולם ובמוסר בריא. אנו מאמינים כי ילד התופס את העולם כמקום טוב ובטוח, יגדל להיות אדם בריא בנפשו ובגופו. אנו מאמינים שלכל דבר בעולם יש את הרגע המתאים להיחשף אליו ושחשיפה מוקדמת עלולה להחליש את האדם אפילו עד להיווצרותן של מחלות. לכן נבקש לווסת את היחשפות הילדים לרוע מתוך תקווה כי כאשר הם יפגשו בו בעולם יהיה זה אחרי שתהליך ההתעוררות שלהם , כבר יקרה מעצמו.
תחילת ההתפכחות מתרחשת סביב גיל 9 וגם כשהיא מתרחשת מעצמה, אנו מבקשים לתמוך את הילדים ולחזק בהם את האמונה שיש גם יופי וטוב. 
 
בכיתות א' וב' נציין את יום השואה בהדלקת נר נשמה אשר ידלוק כל היום ובנוסף המחנך יספר סיפור לילדים. סיפור שיתאר את הקושי לקבל את השונה אך ללא ציון קשר לשואה, לתקופה וכדומה. זו דוגמה לאופן בו ניתן להגן על הילד מפני יידע שלא יוכל להבין אך לתת לו מזון נפשי שישרת אותו בעתיד.
 
כיתה ג' נמצאת במצב תודעה שונה. מגיל 9 הילד מתחיל להבחין בכל הצדדים של העולם: הטובים והרעים. הוא מתחיל לראות את עצמו נפרד מהעולם. 
ביום השואה בנוסף להדלקת הנר - נוכל לדבר בצורה יותר ישירה, אולם עדיין תוך הקפדה על מה שהילד בגיל הזה מסוגל להתמודד.
המחנכת תספר סיפור עם ציון של זמן ומקום (תקופת השואה וגטו), סיפור שיתאר בנגיעה קלה את חיי הגטו (רעב, תורים לאוכל, צפיפות וכדומה) ועל אנושיות וטוב לב שהתגלו שם. לא יסופר על מוות, על רצח בדם קר וכדומה על מנת להגן על הילד.


יום הזיכרון

אנו רגילים להתייחס ליום חשוב זה ולהקדישו לזיכרון המלחמה והנופלים, אך צד נוסף יש לכל מלחמה- השלום. ניתן לומר שבמובן מסוים השלום הוא צוואתם של הנופלים, מורשתם. את חייהם הם הקריבו במלחמה או בפיגועים, כתוצאה מהעובדה שעדיין לא הצלחנו ליצור שלום. ללא קשר לתפיסת עולם פוליטית כזו או אחרת, ללא קשר לסקפטיות או לאמונה בהיתכנותו של השלום, בלב כולנו מקננת התקווה, מקנן הרצון לחיים הרמוניים, לחיי שקט, שגשוג ובטחון. למען עצמנו ויותר מכך למען הילדים.
שוב אנו נוגעים בנושא שעם הצד הכואב, האלים והקשה שלו- עדיף  לילדים לפגוש בו באופן מינורי, מרוכך ככל האפשר ובגיל מאוחר יותר. אך לעומת חלק המוות שבו, עם החלק של הכמיהה לשלום, של התפילה לשלום, אפשר וצריך לעבוד עם הילדים. זה המישור שבו ניגע ביום הזיכרון ושאותו נבקש להדגיש.

את היום נקדיש לתפילה זו תוך שמירה על קדושת היום.
נדליק נר נשמה בכיתה וניתן זמן לשיחה לילדים שיש להם יקירים שנפלו בהגנה על מדינת ישראל. בהמשך נתכנס לטקס בו נעסוק בפעילות שנושאה הוא "שלום" שירי שלום, ציור ציורי שלום וכתיבת תפילת שלום.
 
נשים לב שלא להיכנס לדיון בנושא הקונפליקט הציוני  או הפלשתינאי  וכדומה מתוך מטרה להקדיש את היום לזיכרון הנופלים ולתקווה כי המלחמות יסתיימו ושלום ישרור בארצנו.  
 

יום העצמאות  

נציין זאת כיום הולדת למדינה. כיוון שאנו חשים כי אין זה מתאים לחגוג ביום הזיכרון את יום הולדתה של המדינה, נעסוק בימים שלפני כן בנושא.  נברך את המדינה (בכתיבה, בציור וכיתה א' תכין דגל מדינת ישראל) ונשיר משירי יום העצמאות והווי המדינה.

Ċ
yaron zanvel,
7 בפבר׳ 2013, 11:48